לפני מספר ימים, בארוע הסיום של כנס האינטרנט הפריזאי Le Web, ישב הבלוגר רב ההשפעה מייקל ארינגטון על הבמה ולעג לתרבות העבודה האירופאית. זה לא היה מאד מפתיע. ארינגטון, כפי שכתבתי כבר בעבר, הוא אדם שהפך את הבריונות לחלק מהזהות האינטרנטית שלו.
אבל בעוד היו לארינגטון דברים רעים לומר על מארחיו האירופאים, היתה מדינה אחת שבחר לציין לטובה: ישראל. בישראל, לדברי ארינגטון, אפשר למצוא את תעשיית היזמות המפותחת ביותר בעולם, יחסית לגודל המדינה.
קצת מוזר לשמוע דברים טובים על ישראל בפורום בינלאומי שלא מאורגן על ידי גופים יהודיים, כיוון שהיחס אלינו בנושאים אחרים הוא בדרך כלל הרבה פחות חם. אנחנו קוראים - וכותבים - מדי פעם על הצלחות של חברות ישראליות, אבל הדברים הטובים נוטים להיבלע בשטפון השליליות ששוטף לעתים את המדינה שלנו.
אבל מבחינת פיתוח תוכנה ויזמות, ישראל היא מעצמה. זה בולט מאד בארועים בינלאומיים כמו תערוכת הסלולר MWC בברצלונה, בה מספר החברות הישראליות שמציגות לא פרופורצינלי לגודל המדינה ומספר תושביה.
השבוע נכחתי בארוע בו נבחרה חברת פרינג לייצג את ישראל כמועמדת ב-Mobile Peer Awards, אחד הפרסים המשמעותיים ביותר בתעשייה הסלולרית שיוענק בפברואר ב-MWC. פרינג היא חברה מוכרת מאד כיום, עם מיליוני משתמשים ברחבי העולם וסיקור נרחב. פרינג היא גם חברה שאנחנו סיקרנו מספר פעמים.
אבל החברות שהפסידו בגמר התחרות, שכולן פחות מוכרות מפרינג וחלקן בשלבים מוקדמים מאד של קיומן ושל פיתוח המוצר, חברות אלה הן ההוכחה האמיתית לאמיתות דבריו של ארינגטון ולכוח האמיתי של ישראל: FlyScreen, שמביאה שירותי ווב מתקדמים לסלולר; אימוז, שמביאה את המייל לסלולר; סלריום, שמתאימה אתרים לסלולר; אינראקשן, שפיתחה פתרון פרסום בסלולר ומוביאפ שיוצרת רשתות חברתיות סלולריות על פי מיקומים גיאוגרפיים. חמש חברות עם מוצרים שונים, שלכולם מקום בשוק הגלובלי.
כיום, פרינג היא ללא ספק הטובה והחשובה מביניהן. לו הייתי בחבר השופטים, גם אני הייתי בוחר בה. אבל הפוטנציאל של כל החברות גדול - מי יותר, מי פחות - וכולן יחדיו מראות שמייקל ארינגטון צדק. ומדובר רק במדגם קטן מהעוצמה של הפיתוח הישראלי, בתחום הספציפי של תוכנה לסלולר.
הפיגור
ההצלחות של הפיתוח הישראלי בולטות במיוחד לעומת הפיגור הטכנולוגי בו אנו נמצאים ברמה הצרכנית. תשתית האינטרנט הישראלית נחותה בהשוואה לזו של מדינות רבות בעולם, ומוצרי טכנולוגיה מגיעים אלינו בדרך כלל באיחור ובמחיר גבוה.
בכירים במיקרוסופט הגדירו השנה את ישראל כאחד המרכזים החשובים ביותר של החברה בכל הנוגע לפיתוח, אבל קונסולת Xbox 360 עדיין לא מגיעה אלינו בייבוא רשמי. היבואן של אפל לישראל התחלף, אבל עדיין אין לנו אייפון ומוצריה של החברה יקרים כאן באופן חסר פרופורציה גם בהתחשב בעלויות הגבוהות של ייבוא לישראל. ונינטנדו, יצרנית שתי קונסולות המשחקים הפופולריות בעולם, היא החברה הגדולה האחרונה שעדיין חוששת - ככל הנראה - מהחרם הערבי.
במידה רבה, מדובר בכשל של הממשלה. דרום קוריאה זכתה לזריקת מרץ עצומה ברמת הפיתוח והייצור בעקבות החלטת הממשלה לדאוג לאינטרנט בפס רחב לכל תושביה. ובמדינות אחרות מקלות הממשלות על הייבוא. בישראל יש עדיפויות אחרות.
ויש גם כשל של חלק מהיבואניות. ישפאר, שמייבאת את סוני, מעולם לא השכילה לשווק את מוצרי פלייסטיישן באופן אגרסיבי בארץ, מה שפוגע בכל שוק הקונסולות. איידיגיטל, שהחליפה את ידע כיבואנית אפל, עדיין לא מימשה את ההבטחות שפיזרה לפני שהחלה לעבוד. ומיקרוסופט מתרכזת בישראל בתחום האינטרנט ולא מביאה לנו נגנים וקונסולות.
הפיתוח ינצח
אני מאמין שהכוח של ישראל כמפתחת תוכנה ושירותים בדור החדש של הטכנולוגיה יצליח, בסופו של דבר, לשנות גם את הצד הצרכני. ככל שהשם "ישראל" זוכה לקונוטציות חיוביות בקרב חברות האלקטרוניקה בעולם, כך גדל הרצון שלהן להיות כאן.
בזמן בו נראה שרוב המפתחים לסלולר מפתחים לאייפון, אף אחת מששת החברות שהגיעו לגמר השבוע ב-Mobile Peer Awards לא מפתחת לסלולרי של אפל כפלטפורמה עיקרית. אין לי ספק שהעובדה שהאייפון לא מיובא לישראל רשמית היא חלק מהסיבה לכך.
אנחנו נמצאים בעידן בו אפילו טלוויזיות מתחילות להיפתח לשירותים חיצוניים באמצעות קישור אלחוטי ופלאגאינים. בעולם של מוצרים ושירותים שנסמכים יותר ויותר על פיתוח תוכנה חיצוני, חשוב להיות בשוק בו קיימים המפתחים.