אלוהים אדירים

אי שם באמצע God of War 3 – כארבע שעות מתחילת המשחק וכשלוש שעות לפני כתוביות הסיום, אני מתחיל לתהות על קנקן שפיותו של קרייטוס הגיבור. אל תבינו אותי לא נכון – זה שהאדם איננו שפוי הבנתי כבר במשחק הראשון בסדרה, אבל נראה כאילו עם התקדמות העלילה הוא שוקע יותר ויותר עמוק אל מעמקי הפסיכוזה.

דרך ארוכה עברנו, הוא ואני. זה התחיל בפלייסטיישן 2, המשיך ב-PSP וכעת נגמר – לפחות עד המשחק הבא בסדרה – על הפלייסטיישן 3. לכל אורך הדרך, הבנתי את המניעים שלו: קרייטוס הוא לוזר קלאסי, שנשלט בידי כולם תוך שהם נותנים לו להרגיש שייך ועוצמתי. מתוך הלוזריות הזו הוא שואב את כוחו, והיא זו שמובילה אותו לדרך הנקמה (שגם בה כולם משתמשים בו למטרות שלהם).

God of War 3 מתחיל בדיוק במקום בו נגמר GoW2 – קרייטוס והטיטאנים מטפסים על הר האולימפוס כדי להדיח את זאוס ואחיו האחים מכס השלטון ומהחיים עצמם. זו התחלה מרהיבה ביופיה, ומרשימה כשמבינים את גודל המתרחש, שמדגימה היטב את היכולות הטכניות של המשחק. דבר נוסף שנקבע באותן הדקות הראשונות הוא הקצב המטורף, שמזכיר את המשפט הצבאי הכה-מטומטם "מתחילים בשיא המהירות, ואז מגבירים".

רק שכאן יש לזה משמעות. את הדקות הראשונות של המשחק אתם מבלים בלחימה על הזרועות העצומות של הטיטאנית גאיה, כשהאויב שלכם הוא פוסיידון. ומשם, קנה המידה של הקרבות רק עולה. ועולה. ועולה. וההגיון נעלם. ונעלם. ונעלם.

מפתחי God of War 3 לא סטו מהנוסחה שהפכה את קודמיו למצליחים כל כך. זהו עדיין משחק פלטפורמה עם קרבות אפיים ופאזלים בין הקרבות האלה. למען האמת, קשה מאוד לקרוא ל-GoW 3 חדשני כשמדברים על המשחקיות שלו. אותה מצלמת גוף שלישי בה אתם לא יכולים לשלוט, אותה דינאמיקת קרבות, אותם פאזלים שמבוססים על יעילותם של ארגזים ארעיים.

רק שקנה המידה השתנה. עם המעבר של הסדרה לפלייסטיישן 3, הכל הפך לגרנדיוזי יותר, כפי שכבר כתבתי. האויבים שלכם גדולים יותר, כלי הנשק חזקים יותר, וכך גם עוצמת הצרחות של אויביכם. גם כלי הנשק שודרגו, וכעת כוללים כמה המצאות מתוחכמות, ומתחכמות, כמו פנס חזק בשם "ראשו של הליוס" (רוצים לנחש למה זה שמו?) שיכול לעוור אויבים לזמן מה ולעזור לכם למצוא את דרככם במקומות חשוכים.

לאחר שתסיימו את העלילה, תוכלו לעשות את כל זה שוב ברמה קשה יותר ועם בונוסים, או ללכת אל קרבות הזירה השונים. כמו במשחקים קודמים, גם כאן יש אתגרים שונים, החל מהרג מספר קצוב של אויבים בדקה, ועד לאתגרי שבירת כדים.

הצד החלש של God of War 3 הוא העלילה. המשחק, כמו קודמיו, פועלים בעולם של המיתולוגיה היוונית, ואם שני הכותרים הראשונים זלזלו בה, כאן המיתולוגיה כבר עוברת התעללות קשה. אני לא יודע עד כמה זה יפריע לשחקן הממוצע, אבל קשה לי לקבל שיתוף פעולה בין הרקולס להרה, והקלות הבלתי-נסבלת של הרג אלים מפריעה גם היא.

מעבר לכך, הזדהות עם הדמות הראשית במשחק כמעט בלתי אפשרית במקרה הזה. קרייטוס הוא פסיכופט רצחני וחסר מצפון, שהורג אנשים רק כי הם לא זזו מדרכו מהר מספיק (תרתי משמע, כן?) או כי הם ביקשו ממנו לעזור להם. באיזשהו שלב, הרשעות הזו פשוט מעיקה.

העניין הוא שגם עם כל הסלידה שלי מהעלילה, אני חייב להודות שמדובר בשטויות. מפתחי God of War 3 אולי אינם תסריטאים טובים, אבל הם יודעים לעשות משחקים. מזמן לא ראינו מוצר מלוטש כל כך, מחושב כל כך ונוח כל כך לשימוש. הכל בו – החל מהנופים המרהיבים ועד למהירות תגובה של הכפתורים ומהלכי הקומבו של קרייטוס – עשוי ברמת מקצועיות מרשימה.

God of War 2, שהגיע לשוק בימי הזוהר האחרונים של הפלייסטיישן 2, סחט את טיפות המיץ האחרונות מהקונסולה הקשישה. אני לא מאמין שמה שראינו ב-God of War 3 הוא שיא יכולות הפלייסטיישן 3, אך מדובר – ללא ספק – באחת מתצוגות הכוח המרשימות ביותר של הקונסולה.