וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

משחקי הצא"פ

יהונתן קלינגר

18.11.2013 / 10:00

התכוונתם לכתוב סטטוס מצחיק בפייסבוק על פרשת הזמר המפורסם? כדאי שתבדקו קודם אם זה בכלל חוקי

הרשת עדיין גועשת בעקבות פרשיית הזמר המפורסם והקטינות, הנושא הכי חם בפיד שלכם. כולם משחקים במשחק השמועות, מה מותר ומה אסור להגיד, מפזרים רמיזות וקריצות סביב צו איסור הפרסום שעל הפרשה. אז מה באמת החוק בנושא? מה מותר להגיד, והאם זה חל גם עלינו – האזרחים הפשוטים שסתם רוצים לכתוב בדיחה אקטואלית בפייסבוק על... נו, אתם יודעים מי? והאם האיסור הזה בכלל רלוונטי, אם כולם כבר יודעים את פרטי הפרשה?

בשנת 2012 תוקן חוק בתי המשפט, כך שישנו איסור על פרסום שמותיהם של חשודים לתקופה של 48 שעות אחרי שהחשוד התייצב לחקירה, או עד סיום הדיון הראשון מול שופט. כלומר, גם אם אתם יודעים בוודאות מי החשוד, וגם אם לא קיבלתם "צו איסור פרסום" ישירות אליכם, אסור לכם לפרסם את זה עד אחרי שהם יצאו מהחקירה, וניתן להם זמן לבקש צו איסור פרסום. הכלל של "לא ראיתי צו איסור פרסום ולכן הוא לא תקף לגביי" לא נכון יותר.

בפועל, איסורי הפרסום בחוק מופרים לא אחת על ידי המשטרה עצמה (כפי שקרה בפרשת הברנוער), על ידי כלי תקשורת ועל ידי מקורות זרים; אולם, נדיר במיוחד שנפתחים הליכים פליליים כנגד אמצעי תקשורת שמפרים את הצווים. העניין הוא שצווי איסור פרסום ואיסורים על פרסומים הפכו להיות מופרכים בעידן של מידע חופשי, שבו שמועות נפוצות במהירות וביעילות.

הזמר ששמו נקשר ביחסי מין עם קטינה הופיע כמתוכנן. אבי כהן
אחד, לא חשוב מאיזו עדה/אבי כהן

אם נתתם רמז מספיק עבה לגבי מי הזמר - עברתם על החוק

אז כיצד ניתן להתלוצץ על הנושא? ברשת התפרסמו בשבוע האחרון לא מעט פוסטים הלועגים לפרשת הזמר והקטינות - בדיחות על הזמר, אמירות על הדרך שבה פורסמו הדברים בתקשורת עם רמזים עבים במיוחד, וסתם פוסטים שחושפים את זהות המעורבים. השאלה היא, איפה עובר הקו בין בדיחות שמותר לכם לספר בפייסבוק, ליד כל החבר'ה, ובין מה שאסור.

ובכן, לא מזמן, בית המשפט העליון דן בשאלה דומה בנושא צווי איסור פרסום (עפ 8225/12 חברה פלונית נ' פלונית). באותו מקרה השאלה הייתה מה מותר לפרסם מתוך כתב אישום על מטפל שחשוד שביצע מעשים מגונים בקטינה. בית המשפט העליון פסק כי "המידע שיכול לזהות חשוד נחלק לשני סוגים: סוג אחד הוא מידע שיש בו כדי לאפשר לזהות חשוד אנונימי. הכוונה למידע הכולל אפיונים פומביים, מובחנים ומיוחדים המאפשרים לאדם סביר שנחשף לפרטי הפרשה לראשונה בעקבות הפרסום, לזהות במי מדובר. פרסום של מידע מסוג זה עלול להוביל לתוצאה דומה לפרסום השם גופו. סוג שני הוא מידע שיש בו כדי לזהות חשוד מוכר". בעצם, בית המשפט העליון אומר - "אם אתם נותנים רמז מספיק עבה, אז זה כמו לחשוף את זהותו".

כלומר, דווקא כאן ההגנה של "מה שפרסמתי לא אמת, ואין סיכוי שאדם סביר יחשוב שהוא אמת" יכולה לעבוד לטובתכם (כמו במקרה של נועם פדרמן ושידורי קשת). אם אתם רוצים לצחוק על הנושא, דווקא עשו הכל כדי להתרחק מזהות האדם החשוד.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

מיקום אסטרטגי, נוף מרהיב ודירות מפוארות: השכונה המסקרנת שנבנית במרכז

בשיתוף אאורה נדל"ן
אילוסטרציה. ShutterStock
אילוסטרציה/ShutterStock

אז מה לגיטימי לכתוב ומה לא?

לגיטימי: לפרסם מם שצוחק על הפרשיה עם דמות שאינה קשורה ואין חשד לרגע שנאמר שהיא קשורה. לא לגיטימי: לפרסם צילום של הקעקוע המאוד מפורסם של החשוד בצורה מפוקסלת.

לגיטימי: לכתוב ביקורת על איסור הפרסום המיותר, כשכולם יודעים מי האדם. לא לגיטימי: לפרסם את שמו של האדם.

לגיטימי: לפרסם שמות של אנשים שאינם חשודים בתור הזמר. לא לגיטימי: להשתמש בשמות של שירים של הזמר כדי להדגים דברים מהמם הזה.

לגיטימי: לפרסם הלצות ומשחקי מילים על העבירות עצמן. לא לגיטימי: לפרסם את התמונות של הקטינות, אפילו אם הן מטושטשות או אפילו קישורים לאתרים אחרים.

עובד לומד בלילה מול מחשב. ShutterStock
עובד לומד בלילה מול מחשב/ShutterStock

אם אחרים פרסמו, זה לא אומר שלכם מותר

החוק המדובר חל, אגב, גם עליכם, שמפרסמים שטויות ברשת, אבל גם על האדם עצמו. סעיף 70(ד1)(2)(ג) קובע כי מותר לפרסם את שמו של החשוד במקרים בהם "החשוד ביקש לפרסם את שמו או הסכים לפרסום שמו, ובלבד שהבקשה או ההסכמה ניתנו בידי החשוד עצמו או על ידי בא כוחו, בכתב". כלומר, אם הזמר עצמו פרסם, בכתב, והסכים לפרסום, אז ככל הנראה שניתן יהיה לפרסם את שמו.

חשוב לזכור שלאמצעי תקשורת, בניגוד לאדם הפרטי, יש ייעוץ משפטי צמוד שיושב איתם לפני פרסום של כל כתבה בעייתית. לכן, סביר להניח שאנחנו נצפה להרבה יותר אחריות מצדם מצד אחד, ולאיפוק מצד שני. כלומר, אם משהו פורסם בתקשורת, זה לא אומר שמותר לפרסם, אבל זה לפחות מהווה הנחיה למה כולם יודעים. לכן, באמת אבסורד שכל העולם יודע מיהו הזמר, סרטונים של פליטות פה של כתבי טלוויזיה מוצגים ברשת, אבל לאף אחד אסור לומר זאת.

העובדה שאסור, אבל, לא אומרת שזה צודק, אלא רק שזהו החוק.

יהונתן קלינגר הוא עורך דין בעל תואר שני במשפטים, אשר עוסק בתחום דיני המידע ומייעץ למספר גופי תקשורת.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully