נושאים חמים

שנה לקמפיין האותיות: "שנים רבות נדרשו לי כדי להתגבר על הבושה"

"יום אחרי יום כיפור, העליתי את הפוסט שהתחיל את 'קמפיין האותיות'. לא היה לי מושג שהוא הולך לשנות את חיי", כותבת שני שטלריד בטור אישי וקוראת לגולשים לייסד יחד איתה את יום המודעות הארצי לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית

שני שטרליד (אתר רשמי , פייסבוק)
שטלריד. (צילום מסך מתוך פייסבוק)

מעולם לא התייחסתי ממש לתאריכים עבריים. אני אפילו לא יודעת את תאריך הלידה העברי שלי. אבל כש"חגגתי" יומולדת שנה לחיי החדשים, יום הולדת שנה ל"קמפיין האותיות", ידעתי בדיוק מתי זה היה בתאריך העברי. אולי כי הייתה לזה משמעות מיוחדת עבורי. לפני שנה, יום לפני ערב יום כיפור, פרסמתי את סיפור האונס הפרטי שלי. "הייתי בת 19" קראתי לו. יום אחרי יום כיפור, העליתי את הפוסט שהתחיל את "קמפיין האותיות". לא היה לי מושג שהוא הולך לשנות את חיי.

בדיוק שנה עברה מאז שהתחלתי לקבל תגובות והודעות מאלפי אנשים. הודעות פרטיות שמגוללות סיפור אחר סיפור, נפש פצועה אחר נפש פצועה, פצעים מדממים של כל כך הרבה אנשים, רסיסי חיים שהונחו אצלי ביד. "תודה שהיית הקול שלי" היה אחד המשפטים שחזר כמעט בכל הודעה.

שנה בדיוק חלפה מאז שהחלטתי לשנות את חיי ולהקדיש את המחצית השנייה של חיי למאבק בתקיפות מיניות. הילדה הקטנה שעברה שש תקיפות מיניות מגיל 6, זו שתמימותה נגזלה ממנה עוד לפני שבכלל ידעה תמימות מה היא; הנערה האומללה מבפנים שחייכה גדול מאוזן לאוזן לכל מי שהביט בה, זו שנאנסה בגיל 19, לקחה את הפצע הגדול שלה וטיפלה בו. אבל ההתחזקות הגדולה ביותר החלה אחרי שהבנתי שהפצע הזה מעולם לא יהיה באמת מאחוריי. שלא משנה כמה רחוק אמשיך הלאה, הוא יהיה איתי, ילווה אותי כצל. זה חלק ממני. אז במקום לקבור את הכאב הזה ולהתעלם ממנו, החלטתי ללמוד לחיות איתו בשלווה, לנהל אותו בדרכי, להתעצם ממנו, למנף את הכאב ולהתחזק ממנו.

שנים רבות נדרשו לי כדי להתגבר על הבושה; להודות שהפשע הזה קרה לי, ושהוא לא באשמתי. היום אני יכולה להגיד שהצלחתי. למדתי להיות מאושרת למרות הפצע. למדתי להיות גאה בעצמי, למרות הכאב. למדתי שאני הרבה יותר חזקה ממה שחשבתי. למדתי שאין לי במה להתביישֿ שאני לא עשיתי שום דבר רע. להיפך. והכי חשוב - למדתי שאפשר לנצח, למרות כל תנאי הפתיחה הקשים. שום דבר לא יכול לעצור אותך בדרך לניצחון, אם רק תאמין חזק בעצמך. אני האמנתי. ואני ניצחתי. ניצחתי בענק.

קמפיין האותיות בפייסבוק (צילום מסך , פייסבוק)
קמפיין האותיות. (צילום מסך מתוך פייסבוק)

ומהמקום הזה של ההתחזקות, הרגשתי מספיק חזקה כדי לעזור לאחרים. המשכתי והקמתי עמותה שנקראת "אות הזדהות למען נפגעי תקיפה מינית". הסיבה שהאות הייתה כל כך חשובה לי, הייתה העובדה שכמעט בכל פעם שראיתי עדות של נפגע/ת תקיפה מינית, הם היו מעורבלי קול ומפוקסלי פנים. האות הראשונה של שמם התנוססה על המרקע, בעוד קולם המעוות ופרצופם המוחשך סיפרו את סיפורם הקשה. זה תמיד משהו שהיה לי קשה איתו. הבושה הזאת שנכפית על הנפגעים וכולם משלימים עם זה. והרי מי שבאמת אמור להתבייש זה התוקף, לא הקורבן. הוא זה שאמור לכסות את פניו בחולצה או במגבת, בבואו לבית המשפט. הוא זה שצריך להתחנן שלא יראו את פני השטן שלו בטלוויזיה ללא טשטוש. הוא זה שצריך לכאוב ולבכות בכלא על מה שעשה. הוא, ורק הוא. לא ניתן שהפשע הזה יהיה היחיד שבו הנפגעים הם אלה שצריכים להסתתר ולהתנצל על שאירע להם האסון.

קצת קשה להאמין (ואולי בעצם לא) אבל במדינת ישראל אין שבוע מודעות לאחת הרעות החולות הכי נפוצות בחברה הישראלית. במדינת ישראל אין שום יום שבו כולם מתכנסים כדי לנסות ולטפל באחת הבעיות הכי קשות שיש בחברה - תקיפות מיניות. ישנם ימי מודעות לתופעות רבות - החל משבוע המודעות לסרטן השד, המשך ביום התרמה לעמותות העוסקות בטיפול בבעלי לקויות ומוגבלויות, יום התרמה לאל-סם, קמפיינים ענקיים לסיוע למשפחות נזקקות, יום המודעות להטרדות מיניות במקום העבודה, וכלה ביום המודעות לחולי אפילפסיה או לחולים בבריאות הנפש.

והאמת היא שכולם חשובים בעיניי. כל התופעות שציינתי ראויות לכך שאלפי אנשים טובים וחדורי מטרה יתרמו מזמנם, מכספם וממרצם כדי לקדם מטרות חשובות אלה ולסייע לאוכלוסיות שנזקקות לכך. כל אחד מאלה ראוי למלוא התמיכה הציבורית.

אז כיצד זה שדווקא בתחום התקיפות המיניות לא היה מי שירים את הכפפה עד עכשיו? איך זה שדווקא בתחום העצום הזה של עשרות אלפי נפגעים ונפגעות (לפחות), לא נמצא משרד ממשלתי אחד שייטול על עצמו את האחריות והחובה לעסוק בזה, לטפל בכמות הענקית של הנפגעים, ולדאוג לשיקומם של הקורבנות, עוד לפני שדואגים לשיקום של התוקף?

כולנו אותיות.כתבתי את הסטטוס על האונס שעברתי בגיל 19 לפני שלושה ימים.התהודה שהוא קיבל היתה מדהימה. לא משהו שציפיתי לו...

Posted by Shani Shtalryd on Sunday, October 5, 2014

זו המטרה הגדולה שלנו בעצם, למי שעדיין לא הבין. להביא לכך שבמדינת ישראל יצוין שבוע המודעות לנפגעי תקיפה מינית. שכל נפגע מינית שעדיין מתמודד עם הבושה, ועם רגשות האשם ועם הפחדים האדירים מפני הצפוי לו, יידע שכבר בתחילת הדרך יש שם אנשים טובים שיעזרו לו להגיע בשלום לסוף הטוב; שכל נפגע יידע שיש מי שילווה אותו - נפשית, פסיכולוגית, כלכלית ומשפטית - במסע הקשה שעומד לפניו. והמסע הזה יהיה הרבה פחות קשה כשיש אנשים טובים לצדך, ומערכת שדואגת קודם כל לאינטרסים של הקורבן, ושהיא מקצועית מספיק כדי לעזור לקורבן להתעצם ולהתחזק מהכאב האישי הקשה שלו. מערכת שמתייצבת עם ראש זקוף מאחורי הנפגע, ולא מפקירה אותו להתמודד לבד עם שאלות מביכות ומשפילות של חוקרי משטרה, שופטים, פרקליטות, תקשורת, ועורכי דין של התוקפים. מערכת שתהיה בעצם אפוד המגן של הנפגע. מעין מטריית ביטחון ענקית שמגנה על מי שבאמת זקוק להגנה.

אנחנו עומדים בתחום הזה מול מערכת משפט חלם, כזו שמטילה עונשים מגוחכים על עברייני מין. שמשחררת אותם לרחובות אחרי כשנתיים, וכאילו "מעודדת" אותם לתקוף שוב. וכל זאת, רק אחרי שהם דאגו לערער את בטחונה של המתלוננת ברמה מטלטלת כל-כך על ידי שאלות נוראיות, מבזות ומשפילות, כשהן באות להגיש תלונה. "את בתולה"?, "מה לבשת?", "למה לא צעקת?", כאילו שהנחת המוצא של המערכת היא שהמותקפת אחראית למה שקרה לה. ואם זה לא מספיק, תיכף יבוא גל נוסף של השחרת פניה של המתלוננת בידי הסנגורים של התוקף, שיעשו הכול כדי להוכיח אחד משלושה דברים: או שהבחורה היא "שרמוטה", מופקרת מינית, שהזמינה עליה את המעשה. כאילו שאם חשקה במין, זה בהכרח אומר שחשקה להיאנס בכפייה ובאלימות. או שמדובר בעוד פתיינית ש"רק מחפשת צומי", או כמובן שמדובר באישה "נקמנית, מעלילת שווא", שרק רוצה לפגוע בגבר.

כנסו לגוגל, חזרו אחורה לפרשות הגדולות ביותר שאתם זוכרים מהתחום וזה מה שתגלו: אורלי רביבו, א' מבית הנשיא, אודליה כרמון, א' ממשרד התחבורה, אורלי אינס, מאי פתאל, ועוד - כמעט כולן הואשמו בהפקרות מינית, נקמנות, סחיטה - שאחראים למה שקרה. לתוקף אין שום אחריות. הוא רק האיש החלש שנפל בפח שטמנו לו. לא עוד.

תמיד ידעתי שאני הולכת לציין "יומולדת" לקמפיין האותיות, אבל לא ידעתי אם אצליח לעורר שוב גל תמיכה כה גדול, כפי שאירע בשנה שעברה. לא ידעתי אם אוכל לשחזר תמיכה כה רחבה בקמפיין פעם נוספת. ידעתי שאהיה שוב מטרה לכל המלעיזים למיניהם, ולא היה אכפת לי לשרטט לעצמי על הגב את המטרה. תרתי משמע. המטרה חשובה יותר - והמטרה היא, כאמור, לחשוף את האמת. לגרום לכך שכולם יאמינו, או לפחות שלא יאשימו את הקורבן, שלא יפקפקו בחוויה הקשה שעבר. שכולם יבינו שאין באמת קשר בין הלבוש הצמוד והסקסי של הבחורה באותו ערב, לבין מה שאירע לה. שכולם יעשו הבחנה ברורה בין סקס ואהבה לבין תקיפה מינית ואונס. אין באמת קשר בין הדברים. להיפך, מדובר בשני ניגודים קיצוניים. תבינו את זה.

המטרה היא שהגוף הראשי שאמור להוביל את הנושא הזה - מערכת החינוך - יפנים שזה חייב להיות חלק ממערך השיעורים של כל בני הנוער בבית הספר. כמי שהייתה מורה 15 שנים מחייה, אני יודעת היטב עד כמה חשוב ללמוד את הנושא כבר בגיל המבלבל הזה, בגיל שאתה לא תמיד יודע להבחין בין טוב לרע. כמורה אני גם יודעת שכל הנגיעה בתחום החשוב הזה במערכת החינוך כמעט ולא קיימת, היא מזערית. כמעט ואין עיסוק בבתי ספר לנושאים כמו מניעה של אירועים כאלה והתמודדות איתם. ואם המדינה "פוחדת" או "מתביישת" לגעת בנושא שכזה, איזה מסר בעצם מועבר כאן לנפגעים? - שמי שאמור להגן עליך יותר מכל, המדינה, לא נמצאת שם כשצריך.

אז מה עושים כדי לשנות? מתחילים בהעלאת המודעות לנושא. ככל שיותר אנשים ייחשפו לתחום, יקראו עליו, ילמדו עליו, כך המצב ישתפר. צעד אחר צעד, פסיעה קטנה לצד פסיעה קטנה, שיובילו בסוף למקום טוב יותר, לחוף מבטחים עבו הנפגעים.

זו הסיבה שיזמתי את קמפיין "שבוע האותיות" למען נפגעי תקיפה מינית. כי אני אמנם רק קול אחד, אבל יחד עם כל אותם אלפים מכם שהחליפו אותיות, שיתפו פוסטים, הגיבו למשמיצים, תמכו בנפגעים - יחד אתכם אנחנו קול גדול שאי אפשר להתעלם ממנו. ומי שיתעלם מאתנו הפעם, יקבל אותנו גדולים וחזקים ורבים יותר בשנה הבאה, ושנה שלאחר מכן - עד שכולם יהיו מודעים. וזה הצליח. כל כך הרבה אותיות הזדהות התפשטו ברשת מיום חמישי. כל כך הרבה תגובות, שיתופים, הודעות. והקמפיין הזה, שבוע המודעות הזה, מוקדש לכל אותם מאות נפגעים שכתבו לי. מאות. וכל אחד ואחת מהם, מהגבר בן ה 40 שנאנס בילדותו כשהיה בן 7, שמספר לי על זה לראשונה כשאפילו אישתו לא יודעת, דרך האבא הגיבור שהדף בגופו את התוקף המיני של בתו בת ה-11, דרך הבחורה האמיצה שסיפרה לי על הדוד שלה וחבריו שאנסו אותה במשך שנים, דרך החרדי שמספר לי על מעשה הסדום שעבר על ידי הרב שלו, דרך הגבר שמספר לי על החיים לצד נפגעת תקיפה מינית, ועד לנערה בת ה 17 שסיפרה כמה התחזקה בזכות האותיות המחבקות, אלה שמהוות אות הזדהות - עם נפגעי תקיפה מינית, והתחילה טיפול.

כי א' יכולה להיות אודליה, אורלי, אביבית, אורנה, אבי, אריאל, אורית, איילת, אביב, אלי. כל אות היא נפגע/ת. כל אות היא אות הזדהות עם אותם נפגעים. כל אות זה אדם, עולם ומלואו, שרק מחפש תמיכה, שרק מחפש מישהו שיביט בעיניו ויגיד "אני מבין, אני מאמין, אין לך במה להתבייש". וזה קל הרבה יותר ממה שאתם חושבים, האמינו לי.

היחידים שצריכים להתבייש הם התוקפים.

היחידים שצריכים להתחזק הם הקורבנות, הנפגעים.

היחידים שצריכים לחוש גאווה על מה שעשו, הם אתם, כל אותם תומכים ומחליפי אותיות, והמגיבים והמלייקקים והמשתפים, אלה שבאמת מגרשים את החושך. אלה שזועקים בשביל אחרים.