קשה היה לפספס את הידיעה, שהזוג נתניהו הגיש תביעת לשון הרע נגד העיתונאי יגאל סרנה בגין פוסט בפייסבוק. זה האחרון רמז שם ששרה נתניהו זרקה את בעלה מהרכב באמצע נסיעה בכביש מספר 1. ראש הממשלה שלנו, ניתן היה להבין מהפוסט, נאלץ לחפש לעצמו הסעה אחרת באמצע הכביש הסואן.
אין ספק שרבים מאתנו לא קראו ולא ידעו כלל על הפוסט הזה של יגאל סרנה, לפני הפרסום על התביעה שהוגשה. התביעה, כך נדמה, השיגה בכך כבר בשלב הראשון את ההפך. אותו פרסום שזכה לחשיפה מוגבלת בפייסבוק, הפך כמעט לנחלת הכלל.
התביעה הזו של הזוג נתניהו מעלה שוב לסדר היום את השאלה, באם פרסום בפייסבוק אכן חשוף לתביעות לשון הרע? אין ספק שבקרב רבים נחשב פרסום כזה כמשהו שנמצא מחוץ לתחום המשפט. ברשת ההיא, סוברים רבים, מותר הכול, בבחינת איש הישר בעיניו יעשה. אין לזה, כמובן, בסיס. פרסום בפייסבוק הוא כמו כל פרסום אחר בתקשורת. המדיה הזו תיתן לו, ללא ספק, ממד קצת שונה, אבל לא מעבר לכך. לכן, כל הכללים הקיימים ביחס לפרסומים בתקשורת, חלים גם על פרסום ברשת הפייסבוק.
יהיו מי שיטענו כי מי שכותב פוסט ברשת, כותב את דעתו בלבד ומכאן פגיעה ביכולת הזו לכתוב, תהא פגיעה בחופש הביטוי. אבל חופש הביטוי הוא לא חופש הביזוי. מקום שבו יש בפרסום כדי לבזות ולהשפיל את מושא הפרסום, תוכל לעלות טענה כי יש בו לשון הרע והטענה הזו תברר בבית המשפט, בדיוק כמו כל טענה דומה על כל פרסום אחר מחוץ לרשת. כך ככל שפוסט כזה יכלול עובדות לא נכונות הגורמות לאותה תחושת ביזוי והשפלה, כפי שניטען בתביעה של הזוג נתניהו ביחס לסיפור סילוקו של ביבי מהרכב, זו כבר לא תהיה הבעת דעה. זה יהיה תיאור עובדתי שיקרי ופוגעני. לכן במקרה כזה, הכותב חשוף לתביעת לשון הרע בדיוק כמו כל כותב בעיתון מודפס או מקוון.
בנוסף, מספיק שפרסום לשון הרע יגיע לאדם אחד נוסף חוץ מהנפגע, כדי שתקום עילת תביעה אזרחית. תפוצה קטנה של הפרסום תוכל להשפיע על גובה הנזק שיפסק, אבל לא תחסום את בית המשפט מלקבוע, במקרה מתאים, כי הוצאה לשון הרע. לגבי השאלה על מי מוטלת חובת ההוכחה, התשובה היא כי על מי שנפגע לכאורה להוכיח כי אכן הוצאה לשון הרע נגדו. מנגד, הפוגע יזדקק לאותו נטל הוכחה, מקום בו יטען להגנות הקבועות בחוק, כגון הגנת 'אמת דיברתי' או אחת מהגנות תום הלב.
כל הדברים האמורים נכונים, למרות שחוק איסור לשון הרע אינו מתייחס כלל באופן פרטני לפרסום באינטרנט. העובדה הזאת גורמת לכך, שקשה לחייב עורך של אתר או בעלי תפקידים בו בגין פרסום שנעשה במסגרתו והאפשרות היחידה היא לתבוע את הכותב עצמו. כאשר יודעים מי הוא, זו חצי צרה. כאשר מדובר בתוכן גולשים המועלה באופן אנונימי זו כבר בעיה גדולה כי אין אז, למעשה, את מי לתבוע ובמשפט אזרחי אין גם כל יכולת להוכיח מי אחראי לפרסום.
על הבעיה הזו הצביע בית המשפט העליון עוד לפני שש שנים (בעניין רמי מור) תוך קריאה למחוקק להביא לשינוי חקיקה שיקבע דרכים לחשיפת מעוולים אנונימיים ברשת כמו גם קביעת מסגרת האחריות של אתר אינטרנט לפרסומים המופיעים בו. אבל המחוקק הישראלי עדיין לא התפנה לעסוק בכך וחבל.
עו"ד דן חי עומד בראש משרד עורכי הדין דן חי ושות' המתמחה בלשון הרע, טכנולוגיה ותקשורת