תכנית ההתנתקות

האצבע קצת כואבת עכשיו. בעצם שתי האצבעות - האגודל (בגלל הסלולרי) והאצבע המורה (בגלל העכבר). הן כואבת מרוב גלילה מטה-מטה, עמוק יותר ויותר אל נבכי הפיד שלי אחרי שהסתערתי עליו כמו קרין גורן על קצפת שעומדת ליפול. הפסדתי לא מעט ביומיים האחרונים. קצת יותר מארבעים ושמונה שעות, שש עשרה דקות ושלושים ושתיים שניות אם להיכנס לרזולוציות גבוהות יותר, אבל מי סופר?

"אתה יודע, תכתוב על יום-יומיים בלי פייסבוק וטוויטר", מסביר לי בטלפון העורך במשפט אחד, שכבר מראה שהוא לא מבין כלום. תחליט, יום או יומיים? 24 שעות? בוא נסגור על יום וחצי. כמה זה יוצא? 36 שעות, לא? משלוש יחידות מתמטיקה כמעט זרקו אותי ומורה פרטית פעם התחילה לבכות באמצע השיעור אצלי בבית כשאימא במטבח בטוחה שאצלי זה רק משבר קטן וזה חולף. סיפור מצחיק, רגע, נצייץ על זה משהו. מותר לי, לא? עוד לא התחלנו. אה, כן התחלנו? באסה. טוב, נראה איך זה יזרום.

נקפוץ לסוף, ברשותכם: זה לא זורם. רוצים סיפור מעורר השראה אודות גילוי השקט והאני עצמי שלי בעקבות התנתקות מהמסכים, מעולם החומר, מתרבות המערב ושאר השיט הניו-אייג'י הלעוס? קפצו לרופא השיניים הקרוב למקום מגוריכם וחפשו אותו במגזינים זולים לנשים או באתרי לייף-סטייל. הניתוק הכפוי והמפתיע מעכשיו לעכשיו גילה לי בדיוק את ההפך - כשלוקחים ממני הרגל מסוים אני הופך לאדם לא רגוע; אדם מעצבן בכמה אחוזים בודדים יותר מהרגיל. תיאלצו לסמוך עלי. זה המון. כתבה מטופשת.

זה קשה כבר בשעות הראשונות, כשניקיונות לפסח מעלים אוצרות. הופ, הנה תמונה שלי מכיתה ב' מחופש ללוח מודעות ונראה כמו סוג של בריחת סידן. הופ, תמונה עם ג'ואקים נואה במדי נבחרת צרפת, מטר שמונים ומשהו לצד 2.12 סנטימטרים שנדחפו לקומפוזיציה נדירה בה איכשהו נראה כאילו אני מטריד אותו מינית ושהוא סוג-של-נהנה מזה. זה קורע. והופ, עוד תמונה נהדרת - הפעם משנת 2001. רואים בו את א' קופץ עירום מהמפל העליון בנחל יהודייה. אני רוצה להעלות אותה ולצחוק רק לשנייה, לספר שהוא צעק "חיפה אלופה" באוויר וכולם צחקו וששנה אחר כך מטען ליד ציר פילדלפי גמר לו את הסיפור. רוצה להעלות, לשתף. אסור.

גם קריאה מלבבת בדמות "סעמק, תעזוב את זה אני אומרת לך!" שאימא כלשהי צעקה על הזאטוט שלה בתור לידי בסופר אני צריך לשמור לעצמי. אפילו סתם לגלול בפיד עד שהתור שלי יגיע אי אפשר, רגעים שלמענם הומצאו הפייסבוק והממתקים ליד הקופות. מוצא את עצמי בוהה בדפי מבצעים. כתבה מטופשת.

בל נשכח שהפייסבוק הוא גם סוג של חובה. כן, לא לעשות לייק לדודה עם שמונה חברים זה בולט וזה יעלה לי. ומה עם ברכת יום הולדת אלימה לחבר? "בשביל זה התקשרת?! טוב שלא שלחת פרח ושיר. ממתי נהיית קוקסינל?" (ציטוט אמיתי, סליחה על זה).

איפשהו יש מסיבות ואני לא שם. יותר גרוע - לא יכול להרים אחת משלי. לכל משתמש פעיל קצת מעל הממוצע בפייסבוק כיום יש קהל. קהל לכל דבר ועניין שאפילו בלי להתכוון מחכה שתבדר אותו, שתעצבן אותו, שתצחיק אותו, שתגרום לו להתווכח או שתבהיר לו סופית שאתה אהבל שמבזבז לו את הזמן אבל הוא יבוא שוב, כי הוא קהל שלך. לא שאתה כזאת מציאה גדולה, כן? זה שפשוט הוא התרגל והאלגוריתם של צוקרברג החליט - אתה חלק מחבר'ה. ומה קורה בינתיים, בזמן שהקהל לא מחכה לי? קשה.

בינתיים אתה מחפש תחליפים. כמו חייל מצ'וקמק בטירונות 02 אתה מחפש לעקוץ, מחפש עיקופים. היי, לא דיברו על אינסטגרם! חבל שאני לא פעיל שם. ומה עם לינקדאין? אולי הגיע הזמן לפתוח שם חשבון באמת? להתחיל לשלוח מיילים לכל החברים ולהיכנס למעגל המכובד הזה של האנשים שכולם רוצים שהם ימותו בייסורים.

עובר לווטסאפ. תוך כמה דקות אתה מגלה שהפכת לדוד נודניק, מציק בכל קבוצה בנפרד. מוצא את עצמך מתלבט ברצינות האם לשלוח לינק למאמר מוצלח ואז לתמונה מצחיקה ועוד איזה מם עבש וגם נפלט לך איחול שבוע טוב. אתה במרחק נגיעה מלהפוך לסבתא שלך, עליה השלום. עוד רגע ואתה מכניס שם, מיקום ואז כותב טוקבק. לרגע שקלת "מהרסייך ומחרבייך ממך יצאו" ועוד התלבטת האם להוסיף סימן קריאה. הו, העליבות. זוועות אדושם. היי, ידעתם ש'אדושם' זו מילה תקינה בתוכנת וורד? האוטוקורקט מאשר אותה. וידעתם שבגרסה הקודמת והמיזוגנית של וורד הוא היה מתקן את המילה 'קוסמטיקאי' ומאשר קוסמטיקאית? נכתוב על זה סטטוס. אה, אי אפשר. כתבה טיפשית.

אני מתחזק פרופיל פעיל וקולני בפייסבוק (לרוב קולני מדי), עוד פרופיל אישי בטוויטר וכמה פייקים שמשעשעים אותי ודי משגעים אחרים, וזה חסר. אני לא יודע כלום מעבר לאקטואליה יבשה והדעות הנכונות בלבד שרזי ברקאי מצווה עליי להחזיק. האם עדיין יש אהבלים שחושבים שגולדן סטייט תעבור חלק את סן-אנטוניו? האם שמעון ריקלין ויריב אופנהיימר רבים עכשיו? האם יגאל סרנה שוב קשר בין נתניהו להיטלר אבל במילים יפות ועם רגש? בטוח שעלו עוד לפחות חמישה פוסטים מצחיקים אצל "כשאבא ואימא בני דודים" ועוד שלושה מצחיקים יותר בעמוד של בוז'י הרצוג. ומה עם סתיו שפיר? הצליחה כבר לראשונה בחייה לייצר ולחבר שני משפטים כתובים בלי שארגון "מולד" ו"שישים ואחד" הכתיבו ואישרו לה אותם? ומהצד השני, מה עם אורן חזן? מזמן לא ראינו סלפי שלו ורצנו לדפוק את הראש בקיר.

כמו קשיש עם טרנזיסטור מצרצר על ספסל, ביומיים האלה כל הזמן דאגתי להתעדכן דרך אתרי החדשות הגדולים. העולם, אגלה בדיעבד, המשיך בלעדי ואף אחד לא באמת התגעגע. אף אחד לא הבין שלהרחיק רשתות חברתיות מטיפוס שהפרנסה שלו קשורה (בין השאר) אליהן זה כמו להעלים טאבלט עם חיבור לאינטרנט ממחבוא של מתבגר שטוף הורמונים.

מגלילה בחומר שהפסדתי קשה להגיד שדברים שראיתי שנכתבו, צולמו, הופקו בפוטושופ או בעזרת גיפים חדשים הפתיעו אותי. ככה זה ברשת, שכולה טרנדים שבאים ונעלמים כמו מיני הוריקנים קטנים ובמקרה הטוב חוזרים בהפוך על הפוך. הפייסבוק והטוויטר זיקקו את איכות הפעילים שלהם, בדגש על פעילים. סרטוני חתולים שעושים טוורקינג לצלילי "תרקדי את הלילה" של אבי טולדנו כבר אפשר היום למצוא באתרים ייעודיים. אני מחפש דעות מעניינות בטקסט או בווידאו. גם צוקרברג. בטוויטר ובפייסבוק יש לי משתמשים גם מהצד הפוליטי ההפוך כמו גם אוהדים של קבוצות כדורסל יריבות שהיו מקור לקללות, העלבות אישיות ואינפרודים הדדיים שהפכו כבר לסוג של חברים עם הזמן. לא נגיד את זה בקול בגלל ענייני אגו, אבל אנחנו מחכימים מהקשרים האלה.

ושוב אחורה: כאמור, כשאתה איש אקטואליה ולא בפייסבוק/טוויטר, אתה תראה ותשמע רק חדשות. ובחדשות כרגע מראים את הסרטונים החדשים והמלבבים של אראל מרגלית ואני יודע, פשוט יודע שהם חורכים את הרשת, גוררים מנעד תגובות שנע בין זעזוע מימין לבוז מוחלט מהשמאל הקשה, ואני יודע שלא הרבה יודעים שזה בדיוק, אבל בדיוק מה שהצרחן האנונימי-עד-לפני-שלוש-דקות רצה.

בחדשות מדברים על ההפגנה למען החייל היורה, ואני יודע שעכשיו ברשת משמאל יש קונצנזוס בנוגע לאלו שיגיעו אליה ("כולם פשיסטים בבונים, הו, מה יהיה?") ועפים ממים צפויים (ומשעשעים ברובם), ומימין בעיקר עסוקים בחפירות אם היא טובה או רעה ליהודים. ובכלל, ימנים מפגינים? איך הם מעיזים בכלל לחשוב על זה כשהמכון הישראלי לדמוקרטיה פרסם הודעה מפורשת שזה אסור? צורה להם. יש לי רעיון למם מצחיק אבל אסור. בטח ש' הדביל כבר העלה משהו דומה, הרבה פחות מצחיק וגם גרף לייקים.

ושוב, מה קורה בלעדיי? דווקא עכשיו חשוב לי להזכיר ולכתוב שהקול בראש זה סרט לגמרי אוברייטד, ושפרק 2 של ריק ומורטי הוא הטוב ביותר בעונה הראשונה, ש"פני מועדות לכוכבים" הוא ספר שאפשר לקרוא פעמיים רצוף ושנייט רובינסון הוא הרביב לימונד של ה-NBA. אבל אי אפשר. בטח עכשיו מישהו מבקש המלצות על סדרות "אבל איכותיות!" ואנשים עדיין מעזים לכתוב שם תגובות מחפירות כמו "אבודים", "נמלטים", "הומלנד" ואז "רק לא הסמויה! זה משעמם", ואני תוהה מיד איך עוד לא הכניסו אותם לכלא אחרי סירוס כימי ולובוטומיה. ומה קורה בטוויטר? האם הרשימה המאוחדת עדיין בראשות הקואליציה עם 45 מנדטים, 15 מעל מרצ? עיתונאים שם עדיין בטוחים שהם זן נעלה? מניח שכן. מתגעגע.

זה יישמע עלוב, אבל אני לא מכור. באמת. אני קורא המון ספרים, משחק עם הילדים, מעצבן את הגברת. אני כותב כתבות, תסריטים, אני מבקר מסעדות ואני משחק בקבוצת כדורסל פעמיים בשבוע. לא מכור. גם יש לי הוכחה די פשוטה: אני שומר שבת, והניתוק הזה קל לי. לא רק שהוא קל, כשיוצאת השבת או החג, או החג שמחובר לשבת - פרק זמן שעשוי להשבית (למכורים) יותר מחצי שבוע של פייסבוק וטוויטר - נדיר מאוד שהדבר הראשון שאני עושה אחרי ההבדלה זה לרוץ ולהתחבר. לא פעם קרה גם ששכחתי להדליק את הסלולרי. לכל זמן ועת.

זה העניין - הפייסבוק והטוויטר כבר תופסים מקום שהוא חלק מההתנהלות. אצלי גם חלק מהפרנסה, ההשראה, קשרים שונים ומקצועיים. הומור. הידברות וקשרים ועוד כל מיני מילים גבוהות וסחיות לגמרי אבל זה בדיוק העניין. הרשתות מחכימות אותי, גורמות לי להיות ספקן, להקשיב לאחרים, לדעת לספור עד עשר. ואז עד עשרים, ואז לקבל או לקלל טוב יותר. בפייסבוק, עם עבודה נכונה, אפשר להזיז דברים גם בלי התקשורת, והציבור לומד את זה.

ברשתות החברתיות אתה התפאורה של עצמך. אף אחד לא שם לב שאת ההברקה הכי מרגשת שלך עד כה, שגררה מאות שיתופים, כתבת מהשירותים עם עצירות מהגיהינום, ובניגוד למציאות, גם אם זה במהלך דיון המושחז, מנומק ועוקצני, אי אפשר לנחש אם אני עם או בלי הריטלין כרגע.

התקשורת הממסדית והדינוזאורית בטלוויזיה, ברדיו וגם ברשת כבר חוטפת על הראש לא מעט זמן וגם היא מתחילה להפנים לחרדתה שבצדק. מה שכן, נכון שאת הכאפה שעשתה לה הכי אדום בעורף היא חטפה רגע אחרי מדגמי הבחירות האחרונים עם שלל פרצופי העגל הנעלב וההמום בפאנלי החדשות השונים - אבל היא עדיין חזקה מספיק כדי לקבוע פה מי לוחם חופש ומי פשיסט נבער, ואיכשהו לקבוע את אותו הדבר בכל ערוץ, תחנת רדיו ופורטל חדשות באינטרנט.

מולן הרשתות החברתיות הופכות, עובדתית, לסוג של קונטרה. ותשאלו את נתניהו והפרקליטות ששינו כיוון בבהלה בנוגע לחייל היורה אחרי שמישהו משך להם בחולצה והסב את תשומת ליבם לכך שהציבור לא בדיוק זורם איתם, כשהם קוראים לו רוצח ולשאר בהמות. בחלונות הגבוהים מחליפים אט-אט את נוהל ישיבות הבוקר הכוללות מעברים על מאמרי המערכת בעיתונים החושבים במעבר על גרפים הנוגעים למה שקרה ושקורה עכשיו ברשת. וזה הכול בגללי. בגלל ההוא עם הממים הפחות טובים. בגללכם. זמנים מודרנים, חברים וחברות. עם קצת מאמץ התחלנו משהו, והתקשורת כבר תיגרר. הם ידברו עלינו בבוקר.

כי ככה זה. למעט עלי תאנה קבועים ומזדקנים, חלקם ז"ל, דעות קולניות ומנוסחות היטב של טבעונים, ימנים, פמיניסטיות, נפגעי תקיפה מינית ושאר ציבורים חלשים תקשורתית אף אחד לא שמע לפני עידן הרשתות. אף אחד. אנחנו מתחילים להשוות, ועכשיו צריכים להוביל.
ואתם שם למעלה, רוצים לשמור על הכוח? רוצים לחסום נשים, ימנים, אוהדי קבוצות שהן לא מכבי/הפועל ת"א, מוכי בירוקרטיה ושאר מגזרים מוחלשים תקשורתית? תחסמו להם את האינטרנט. או שתבקשו מהם להתנתק ל"יום, יומיים".