פאניקה מוסרית: ארדן נגד פייסבוק? גם במשחקי המחשב נלחמו

(אורית פרלוב, מהמכון למחקרי ביטחון לאומי, באולפן וואלה!NEWS על המתקפה של ארדן נגד פייסבוק)

המתקפה שפתח השר לביטחון פנים, ח"כ גלעד ארדן (הליכוד), נגד פייסבוק בסוף השבוע שעבר עוררו סערה בארץ ובעולם וגרמו לרבים לגחך מצד אחד, ולהנהן בהסכמה מצד שני. "היא פשוט הפכה למפלצת", אמר השר ארדן. "חלק מהדם של הנרצחים, כולל בפיגועים האחרונים על ידיו של צוקרברג". התלונה הזו אמנם הפתיעה רבים אבל היא ממש לא הפעם הראשונה שהממסד נתקף פאניקה מטכנולוגיה חדשה שהוא לא מצליח להסתגל אליה ולהתמודד איתה. כבר עשרות שנים, גורמים שונים נתקפים היסטריה מוסרית מול טכנולוגיות שהם לא מבינים או מפחדים מהן. שכן מבחינתם, הטכנולוגיות והמגמות הללו מאיימות על הסדר החברתי הקיים.

"פאניקה מוסרית" היא תגובה קיצונית של המדיה, הציבור וסוכנויות הפיקוח, למה שהם תופסים כאיומים וסיכונים על החברה. פעם זה רוקנ'רול, פעם זה מתירנות מינית ושימוש בסמים, פעם זה משחקי מחשב, פעם זה האינטרנט ופורנוגרפיה מקוונת - ועכשיו הרשתות החברתיות; ספציפית, כפי שאוהבים לכנות את הרשת החברתית הפופולרית בעולם אלו שלא באמת מבינים אותה: "הפייסבוק".

כל העסק מתחיל ונגמר בשליטה. אנשים כמו השר ארדן, שחוששים משינוי הסדר הקיים, אובדן השלטון ואובדן שליטה על ערכים ואינטרסים מבקשים לחזק את הפיקוח החברתי - כמו הצעת החוק שקידם השבוע ביחד השרה שקד שזכתה לכינוי "חוק הפייסבוק". כאמור, מה שארדן עושה ממש לא חדש. הסוציולוג מקס וובר התייחס לכך בתיאור של דינמיקה חברתית המחייבת "הגנה על סטטוס" (הכוונה למעמד חברתי לא לסטטוס בפייסבוק): "סגל ספציפי של אנשים מוכנים להפעיל אמצע כפייה פיזיים או נפשיים מתוך כוונה להשיג את שמירת הסדר הקיים, או להטיל סנקציות על הפרתו".

מי שטבע את המונח "פאניקה מוסרית", הוא החוקר הבריטי סטנלי כהן, שחקר התנהגויות סוטות של בני נוער בשנות השישים והשבעים. "מפעם לפעם, נדמה כי חברות נתונות לתקופות של פאניקה מוסרית. מצב, סצנה, אדם או קבוצת אנשים הופכים להיות מוגדרים כאיום לערכי החברה והאינטרסים שלה. הם מעוצבים באופן סטראוטיפי על ידי התקשורת, כשאת עמדות השמירה המוסריות מאיישים עורכים, אנשי כמורה, פוליטיקאים ושאר בעלי חשיבה שמרנית", כתב כהן. "לפעמים מושא הפחד הוא חדשני ולפעמים מדובר בדבר שהיה קיים זמן רב, אבל פתאום מואר באור שונה. לעתים הפאניקה חולפת ונשכחת, במקרים אחרים יש לה השלכות ארוכות טווח".

גלי הפאניקה המוסרית החלו למעשה עוד בשנות החמישים, בתקופת סנטור ג'וזף מקארתי, שרדף כל מי שהחזיק בעמדות ודעות "אנטי-אמריקניות", בתקשורת, בקולנוע, בצבא ואפילו ספרי קומיקס שסומנו ככאלה שתורמים לסטייה חברתית. על שמו הומצא המונח מקארתיזם, שמתאר רדיפה של קבוצות ואנשים בשל הדעות שלהם מחוץ לקונצנזוס הממסדי. באופן מסורתי, נראה כי מושאי הפאניקה המוסרית תמיד קשורים איכשהו בבני נוער או בילדים, ולא במקרה - צעירים נוטים לאתגר את התפיסות החברתיות הקיימות ולקרוא תיגר על דור ההורים שלהם. מה שגורם ליזמי המוסר, הגורמים החברתיים השמרניים שמרגישים מאוימים מהדעות והרעיונות של הצעירים, להזדעק, לרוב בשם טיעון נאצל כמו "הגנה על הילדים". אחד הגורמים שנתפסו במאיימים ביותר ומשחיתים את הנוער בשנות השישים הייתה תרבות הרוקנ'רול, והכוונה היא לא רק למוזיקה.

חבורות של צעירים משועממים באתרי נופש בריטיים מסורתיים כמו ברייטון, לבושים בבגדי עור ורכובים על אופנועים וקטנועים, החלו להתגודד ברחובות ובשטחים ציבוריים, מתודלקים נפשית בשמועה שבעלי בתי קפה ומסעדות במקום סירבו לארח חלק מהם, החלו ליידות אבנים אחד על השני; חלונות נופצו, כמה בתי קיט נהרסו והיה אפילו מישהו שירה באקדח באוויר. תוסיפו לזה כוח משטרה לא ערוך לטפל בהתפרעות, וקיבלתם את אחד האירועים המסוקרים הראשונים של פאניקה מוסרית. כותרות העיתונים לאחר אותו סוף שבוע שפכו עוד שמן למדורה: "יום של טרור בידי כנופיות קטנוענים", "צעירים מחריבים עיר נופש", "97 מעצרים של 'מעילי העור'". הציבור החל להיכנס לפאניקה. במובן הזה, כלי התקשורת הבריטיים לא שונים גם מכלי תקשורת המונים בימינו, שלא פעם מלבים את האש במכוון, ומזינים את הפאניקה בשם הצורך למשוך רייטינג.

התקשורת היא גם זו שעשתה את הקישור בין מרדנות הנעורים, שאיימה על הסדר החברתי בבריטניה ובארה"ב עם תרבות הנגד, ובין סוגי המוזיקה החדשים שהלהיבו את הצעירים, כמו הרוקנ'רול (ואחריו המטאל) כגורמים שמעודדים התנהגות אנטי-חברתית ומאיימים על הנוער. כמה אפיזודות שאפשר לציין הן למשל אחת ההופעות הטלוויזיוניות הראשונות של אלביס פרסלי באחת מרשתות הטלוויזיה הלאומיות באמריקה, בה הוא צולם רק מהמותניים ומעלה, מחשש שנענועי האגן שלו מהווים איום על המוסר הציבורי. מקרה ידוע נוסף היה איסור ההופעה של להקת הביטלס בישראל בשנת 1965. בני הנוער הישראלים, כמו רבים ממקביליהם ברחבי העולם, נשבו בקסם של ארבעת המופלאים מליברפול, וגם במדינה הציונית הצעירה החלו לצוץ צעירים עם תסרוקות ארוכות כמו של אליליהם. במבט לאחור, ביטול ההופעה של הביטלס בישראל היה שילוב של צנזורה עקיפה ושיקולים כלכליים. המפיק, שפנה לוועדה האחראית על הקצאת מטבע זר כדי לשלם ללהקה בלירות שטרלינג, נענה בשלילה גם בגלל מצבורי מטבע החוץ המדולדלים של ישראל באותה תקופה, אבל גם בגלל שהוועדה לא השתכנעה בערכה התרבותי של הלהקה. כסף לקרקס הרומני הם דווקא כן אישרו.

העם בישראל, שבאותם ימים היה הרבה יותר צייתן וממושמע, קיבל את הגזירה די בשתיקה. אבל אם הצטרכנו אישור לפחד של הממסד מהפאניקה המוסרית שעלולה להביא איתה להקת הביטלס החתרנית, הרי שהיא נמצאת בדבריו של אהרון ידלין, אז סגן שר החינוך והתרבות, שנימק את ביטול ההופעה בכך שמדובר "ברמה אמנותית נמוכה של האלילים הצעירים, ובכך שהם גורמים להתפרצויות היסטריות המצריך גיוס כוחות משטרה". הוא התכוון כמובן למעריצות שצורחות לעבר הבמה, שכנראה איימו על תפיסת הנשיות שהוא ראה לנגד עיניו באותה תקופה.

באופן דומה ובהתגלגלות ישירה, בשנות ה-70 מוזיקת הפאנק (punk) בבריטניה נתפסה כאיום של ממש על הסדר החברתי הבריטי, לרבות חשש ממהומות בלונדון. החשש היה גדול עד כדי כך, שלמיגור הסכנה הוקם כוח משטרתי מיוחד - יחידת הפגנות ייעודית, שכונתה בראשי תיבות SDS. ה-SDS, אפיזודה מאוד לא שגרתית בתרבות השיטור הבריטית, נקט בשיטות של משטרה חשאית והפעיל סוכנים, שהסתננו לשורות ארגוני שמאל חתרניים, כולל סוכנים מדיחים שיצרו תקריות בעצמם, והכול מהחשש שמוזיקת הפאנק תביא למהפכה רבתי, או כמו שהגדירה זאת להקת הסקס פיסטולס - "אנרכיה בממלכה הבריטית".

בשנות השמונים החלו לצוץ סיפורים על התעללות בילדים, שזכו להכחשה גורפת מצד התוקפים וגם להכחשה ממסדית. המקרה המוכר ביותר הוא של הכמרים המתעללים, פרשה שנחשפה רק בשנות התשעים ומתועדת בסרט זוכה האוסקר "ספוטלייט". אחד המקרים הקלאסיים של פאניקה מוסרית היה האשמת מוזיקת המטאל בעידוד התעללות מינית בילדים, גילוי עריות, התעללות פולחנית בשם השטן ועוד. בשנת 1983, דיווחים בתקשורת על ילדים ומבוגרים שהעלו זיכרונות מודחקים במסגרת טיפול פסיכולוגי, טענו כי הקורבנות עברו התעללות שכללה עינויים וקניבליזם. בני משפחה, חברים, שכנים, מטפלים ומטפלות שכולם היו חברים מוכרים בקהילותיהם המציאו בדיות כדי לכסות על המעשים האיומים שלהם עצמם, וכך עוררו את המקהלה ההיסטרית אליה הצטרפו גורמים טיפוליים ממסדיים קיצוניים וגם קנאים דתיים. התופעה התרבותית והטכנולוגיות שהואשמו בכך היו הלהיטים התורניים - להקות המטאל, קלטות הווידאוטייפ (המדיום החדש שעלה וצבר פופולריות באותן שנים) ואפילו המשחק "מבוכים ודרקונים" שצבר גם הוא תאוצה. מקרה התאבדות של סטודנט בקולג' ששיחק במשחק התפקידים, מוסגר על ידי הרשויות כמוות שנגרם בשל החשיפה שלו ל"מבוכים ודרקונים", שכולל "אלמנטים שטניים של שדים ומפלצות" וחושף את המשחקים בו לפולחנים של כת השטן. כמובן, שלמשחק התפקידים הפופולרי לא היה שום קשר למקרה המצער או לכת השטן.

דוגמה נוספת לפאניקה ממסדית מטכנולוגיה חדשה היא "הווידאו נאסטיז" - רשימה של 72 סרטים בעלי תוכן אלים ובוטה, שנאסרו להפצה בבריטניה באמצעות קלטות וידאו. מסוף שנות השבעים עד אמצע שנות השמונים, הופצו בחנויות הווידאו שורה של סרטים שניצלו פרצה בחוק, כדי להתחמק מעיונה של המועצה הבריטית לצנזור סרטים. מי שהפיץ את הרשימה לשוטרי המחוזות הבריטיים היה התובע הכללי שהוטרד מהפרצה בחוק והיעדר הפיקוח על התכנים. שוטרי המחוזות, בתורם, פשטו על ספריות וידאו שהחזיקו את אותם סרטים ואחרים, שנתפסו כמשחיתים. מקרה מביך אחד לדוגמה אירע כשהשוטרים החרימו עותק של "בית הבושת הקטן הטוב ביותר בטקסס" - מחזמר של דולי פרטון, שנחשב בטעות לסרט פורנוגרפי. בין הסרטים שנמצאו ברשימה, היו גם סרטים עם תוכן שנחשב בשעתו למאוד אלים ובוטה כמו "כלבי הקש", ו"מגרש השדים". גם הפעם, תפקידה של התקשורת בליבוי ההיסטריה לא נפקד, והסאנדיי טיימס פרסם מאמר שכותרת הייתה "איך אימת הרחוב הגדולה חודרת אלינו לבתים". מסע הצלב המוסרי הביא לחקיקתו של "חוק קלטות הווידאו, 1984", שהכפיף גם תכנים המופצים בקלטות למועצה לצנזורת סרטים.

במחצית השנייה של שנות השמונים, לאחר שורת התאבדויות של בני נוער, הואשמו להקות רוק כבד ומטאל, כמו Slayer, אוזי אוסבורן (סולן להקת Black Sabbath), Judas Priest ורבות אחרות, כי הן מקדמות בגלוי או באמצעות מסרים נסתרים באלבומים שלהם, פולחן שטני. לכאורה, כל הסימנים היו קיימים: טקסטים קיצוניים, סימנים מובהקים המקושרים עם השטן כמו הפנטגרמה (כוכב מחומש) וציורים של דימויים הקשורים במוות ובסבל אנושי. דוגמה מפורסמת להיסטריה כזו התרחשה כשיצא השיר Still Life של להקת איירון מיידן. לכאורה אם משמיעים את השיר לאחור ניתן לזהות את המילים: The man of evil is there.

אחד ממייסדי להקת Slayer הודה בשעתו שהם שואבים השראה אמנותית ממקורות שטניסטיים, אך כמובן שמדובר היה רק במאפיינים אמנותיים ולא בפולחן אמיתי או בקריאה למעריצים לסגוד לשטן. כמו כן, להקות מטאל שנחשבו בשעתו לכבדות, כמו מטאליקה, מגהדת' ואנתרקס, מושמעות כיום בגלגל"צ. למרבה הצער, המוטיב של להקות מטאל המואשמות בקידום פולחני שטן לא נעלם. רק לאחרונה, הואשמו אמני מטאל במצרים באותה האשמה בדיוק.

בתאריך 20 באפריל 1999, צעדו שני בני נוער, אריק האריס בן ה-18 ודילן קלבולד בן ה-17, לבית הספר התיכוני "קולומביין", שבעיר ליטלטון, קולרדו, כשהם חמושים ברובי ציד, אקדח ורובה - והחלו לירות. מורה ו-12 תלמידים נרצחו ו-24 תלמידים נוספים נפצעו. בתום מסע ההרג, במהלכו הם הלכו בנונשלנטיות ותפעלו במומחיות את כלי הנשק, הם כיוונו את כלי הנשק אל עצמם, והתאבדו. האירוע היה נקודת מפנה ביחס של ארה"ב כלפי מעשי ירי וטבח בבתי ספר על ידי בני נוער זועמים עם גישה לכלי נשק, מתוקף התיקון השני לחוקה. הטבח עורר דיון נרחב ביחס לחופש לשאת נשק על ידי אזרחים. לובי הנשק בארה"ב הוא חזק מאוד ובמסגרת הניסיונות למצוא הסברים לטבח הנורא, הופנו אצבעות מאשימות לעבר מדיום חדש ומצליח באותן שנים - משחקי מחשב. ליתר דיוק, משחקי יריות בגוף ראשון, כמו טירת וולפנשטיין ("הטירה הנאצית", בעברית), קווייק ואבי אבות הטומאה, המשחק דום (DooM), אבי הז'אנר המובהק. האריס וקלבולד, היו שניהם מעריצים נלהבים של משחקי יריות, והאריס אף יצר כמה שלבים עבור דום, הידועים כיום כ"שלבי האריס".

במסגרת הפאניקה המוסרית, חברת Id Software, היוצרת של המשחקים, הואשמה ואף נתבעה על ידי הורי הקורבנות בטבח בקולומביין כאחראית לרצח. ג'ון קארמק, מייסד החברה, בחר בשעתו שלא להגיב פומבית לטענות, במסגרתן טענו פסיכולוגים כי החשיפה לאלימות במשחקי המחשב פגעה ביכולת של האריס וקלבולד לחוש אמפתיה והביאה לניתוק מהמציאות, שאפשר להם לבצע את מעשי הזוועה. נאשמים נוספים באחריות למעשים של בני-הנוער מקולומביין היו הסרטים "מטריקס" ו-"רוצחים מלידה", ואיך אפשר בלי שעיר לעזאזל מתחום המוזיקה האלטרנטיבית? הזמר מרילין מנסון הואשם גם הוא שהמוזיקה שלו הובילה את הנערים לביצוע הטבח. מי שנעדר מהרשימה, וניצב בצד המאשים, היו ההורים, המחנכים והרשויות.

השד האחרון ברשימה היא הטכנולוגיה שמאפשרת לכם לקרוא את הכתבה הזו - האינטרנט. במגמה שהחלה עוד באמצע שנות התשעים, וצמחה לתוך שנות האלפיים, עם עלייתה של רשת האינטרנט המסחרית (ה-WWW, ברובה), הואשמה הרשת העולמית כי היא אחראית להשחתת נפש הנוער ובעיקר לזמינות הקלה של פורנוגרפיה מקוונת. הפאניקה המוסרית הזו חוזרת וצצה עד היום. באופן טבעי, סוכני המוסר שהכי מאוימים מהזמינות של תכנים מיניים, ובכלל מרשת האינטרנט, היא החברה החרדית והדתית. ד"ר יעקב הכט פורט במאמרו, "סיכון ופאניקה ערכית ברשת", את הפאניקות המוסריות שנקשרו בישראל עם הרשת. דווקא מקרה הרצח של הנער אופיר רחום, שפותה בצ'אט על ידי הרוצחת הפלסטינית, אמנא מונא, להגיע לרמאללה שם הוא נרצח בשנת 2001, הוא זה שהעלה לסדר היום את הסכנות שברשת. על אף שהשניים נפגשו לפני כן במציאות, שוחחו כמה פעמים בטלפון - הרשת נשפטה והורשעה כאשמה במקרה, שהיווה זרז לפחד מפני הרשת, גם כמחבוא לפדופילים.

בשם "ההגנה על הילדים", יזם בשנת 2006 ח"כ אמנון כהן (ש"ס), את הצעת חוק "הגבלת גישה לאתרי אינטרנט למבוגרים", שאושרה גם בדחיפת שר התקשורת דאז ממפלגתו של כהן, אריאל אטיאס, כהצעת חוק ממשלתית. בעיקרה דרשה החקיקה ממי שיבקש לצרוך תכנים פורנוגרפיים ברשת האינטרנט להזדהות עם פרטיו האישיים. בעקבות התנגדות ציבורית רחבה, שקמה בציבור החילוני, ההצעה טורפדה. כיום אגב, יש שוב דיבורים על הצעת חוק חדשה להפעלת צנזורה על הרשת, בדומה להצעה של כהן. כמובן, שבציבור שלו, הדתי והמסורתי, כהן גזר קופון פוליטי נאה על אותה הצעה מבוססת פאניקה מוסרית.

וכאן אנחנו חוזרים למתקפתו של השר ארדן על פייסבוק וצוקרברג, העומד בראשה. הטענה שלו כי חלק מדם הנרצחים על ידיה של פייסבוק, בכך שהיא לא מצנזרת ביטויי הסתה בקרב בני הנוער הפלסטיני, זו מתקפה לא רק נגד פייסבוק אלא נגד חופש הביטוי ברשת והעובדה המציקה (לפחות עבור הרשויות) שענקיות האינטרנט יכולות לצנזר אך בוחרות שלא לעשות כן. התלונה של השר ארדן היא המשך ישיר לדרישות הצנזורה על הרשת של כהן ואחרים (כמו חוק הטוקבקים של ח"כ ישראל חסון משנת 2008). זו דרישה שנובעת מפחד משינוי ומסע צלב מוסרי הרוכב על הפחד האמיתי של ישראלים מפני מעשי טרור.

חשוב להדגיש כי ההסתה אכן קיימת בפייסבוק, בכמויות מפחידות, אך היא אינה נגרמת בשל הפלטפורמה אלא רק עושה בה שימוש. הטכנולוגיה הזו, כפי שהעיד ארדן עצמו כשאמר: "אין לי ספק שפייסבוק הביאה מהפכה חיובית מדהימה לעולם". ההסתה מתקיימת בשל גורמים תרבותיים, חינוכיים ופוליטיים רבים והטלת האחריות על פייסבוק היא למעשה הסרת אחריות מכל שאר הגורמים המקומיים.