החללית אפולו 11 שוגרה ב-16 ביולי 1969, כחלק ממשימה שתזכר לעד כאבן דרך מכריעה במירוץ החלל הבינלאומי בין ארצות הברית לברית המועצות. המירוץ החל באוקטובר 1957 עם שיגור הלוויין ספוטניק 1, ואילו גם עשור אחר כך, הנחתת אדם על הירח נשמעה כמו משימה בלתי אפשרית. עיני העולם היו נשואות לשידור החי ממרכז החלל קנדי שבקייפ קנוורל. הטיל, סטורן 5, נשא עליו חללית במשקל 43 טונות בדרכה לירח. אחרי האסון של אפולו 1 רק שנתיים קודם לכן, בו פרצה שריפה בתא הפיקוד של החללית ושלושת אנשי הצוות נספו, אפולו 11 הייתה נראית כמו משימה המיועדת לכישלון. עם זאת, רק ארבעה ימים לאחר השיגור, ב-20 ביולי 1969, ניל ארמסטרונג לקח את הצעד הראשון על גבי הירח והכריז "זהו צד קטן לאדם וקפיצה ענקית לאנושות".
נחיתת אפולו 11 על הירח
המשפט חלחל במהרה בתודעה של אנשים ברחבי העולם וגרם לפרץ התלהבות שאת ההדף שלו אנו מרגישים עד היום. אם בני האדם הצליחו להנחית אדם על הירח, אין דבר שאנו לא מסוגלים לעשות. "ההתלהבות הגדולה הייתה מהטכנולוגיה ומזה שהיא קיימת. כל נושא הטילאות היה אז בכלל בלתי נתפס. אם היום כל ילד נחשף למילה 'טיל' ומבין באופן מידי את הכוונה, אז ב-1969 זה היה נשמע כמו פנטזיה", אמר בועז לוי, סמנכ"ל התעשייה האווירית ומנהל חטיבת טילים וחלל, בשיחה עם וואלה! TECH. ועל אף שבעולם כולו החלו לעבוד במהרה על פיתוחים כמו לוויינים וחלליות, בישראל דווקא נרשמה דעיכה בפעילות החוץ אטמוספרית.
ואז, ב-1979, מנחם בגין, ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, חתם על הסכם השלום ההיסטורי עם אנואר סאדאת, מי שכיהן אז כנשיא מצרים. הסעיף הבולט באותו הסכם היה החזרת חצי האי סיני לשליטתם של המצרים בתהליך פינוי שארך כ-5 שנים. בגין ידע שהתעוררה לה בעיה חדשה: החזרת השטחים האסטרטגיים הללו פגעה ביכולותיה המודיעיניות של ישראל לאסוף מידע על שכניה. "הפתרון הגיע בחשיבה מחוץ לקופסה", המשיך לספר לוי. "חשבנו מה היה קורה אם היינו יוצאים מהמישור ונכנסים למרחב. בעצם נעלה לגובה ונשלח לוויין ישראלי ראשון אל החלל". בגין והתעשייה האווירית קיוו ששיגור הלוויין יסייע לגשר על הפערים שנוצרו במודיעין בעקבות החזרת השטחים למצרים.
"זה בעצם היה הגורם האמיתי שזירז את הכניסה של ישראל לתחום החלל". הפרויקט לשיגור הלוויין התצפיתי הישראלי הראשון יצא לדרך תחת השם אופק. במערכת הביטחון רצו לראות בדיוק מה האויבים של מדינת ישראל עושים על ידי צילומם מהחלל. על התעשייה האווירית הוטלה המשימה המאתגרת ביותר עד כה - לבנות את הלוויין עצמו, מה שהיווה אתגר טכנולוגי, לבנות את המשגר הלווייני שישגר את הלוויין למסלול האופטימלי בחלל, שסייע בפתרון הבעיה הביטחונית, וכמובן לבנות את תחנת הקרקע שתתקשר עם הלוויין בכל מהלך חייו.
"חשוב לציין שלוויין תצפית הינו לוויין שסובב את כדור הארץ. כלומר, הוא לא נמצא כל הזמן מעל אותה נקודה, אלא הוא כל הזמן סורק אזורים שונים. על מנת לסרוק את אותה הנקודה, צריך יותר מלוויין אחד", הוסיף לוי. אולם, זו אינה הייתה הבעיה היחידה שעמדה בפני ישראל בפיתוח ושיגור לווייני אופק. משגרי הלוויינים בעולם עשו שימוש במערכת המשגרת מזרחה, עם כיוון כדור הארץ. זו הייתה הדרך החסכונית והמהירה ביותר, אך עבור הישראלים, גם זו המסוכנת ביותר. "ישראל לא יכלה לשגר מזרחה בגלל המדינות השכנות שלה. לא היינו מעוניינים שטיל, שנושא על גבו לוויין ישראלי, יתרומם מעל מדינות האויב שלנו. ולכן, נלקחה החלטה מאוד מאוד משמעותית לשגר מערבה".
האילוצים היו ברורים למדי והקפדנות הישראלית התגברה. השיגור נגד כיוון כדור הארץ אמר שישראל צריכה לפתח משגר מיוחד, וכעת, גם תוכרח להתמודד עם האילוץ להפוך את הלוויין לקטן וקל יותר. לאחר שנות עבודה מרובות, שלוש קבוצות ליוו את אופק 1 בשיגורו לחלל - האחת עבדה על הלוויין עצמו, השנייה על משדר הלוויינים והשלישית על תחנת הקרקע שהוקמה במיוחד. מאז אותו שיגור היסטורי בספטמבר 1988, השימוש בלוויינים אופטים ומכ"מים, מאפשר למדינת ישראל לאסוף את המודיעין הנדרש באמצעות מבט על השטח מהחלל, ולהתגבר גם על בעיות מזג האוויר.
שיגור הלוויין אופק 1
שנות ה-90 הגיעו ואיתם צורך חדש - לוויין תקשורת שלימים נכיר כעמוס. הלוויין ביטא למעשה את הצורך הצבאי והאזרחי לנצל את רשת התקשורת, והבליט כמה התלות שלנו ברשת הזו הפכה למשמעותית ביותר במהלך העשור הזה. לוויין תקשורת, בשונה מלווייני תצפית, מסתובב עם כדור הארץ ולא מסביבו, בגובה של 36 אלף קילומטרים ולא של כמה מאות. הסיבה לכך היא שהאנטנות הביתיות שלנו יהיו מכוונות תמיד ללווין, ולא יהיו חייבות לזוז בכל פעם שהלוויין זז. האתגר החדש שעמד בפני ישראל היה להעלות לחלל לוויין ששקל הרבה יותר מקודמיו ולגובה שאף לוויין ישראלי לא הגיע אליו בעבר.
"רצינו שהלוויין עצמו יהיה יעיל ככל האפשר, כלומר ישא כמה שיותר כלי תקשורת תוך כדי שמירה על משקל נמוך. האתגר השני היה כמובן דרך השיגור שלו. הפעם החלטנו שאנחנו לא מפתחים משגר ללוויין תקשורת, משום שאין דרך בטיחותית להביא לישראל טיל כל כך גדול עבור השיגור, שישא על גבו לוויין כל כך כבד. לכן, ביצענו את השיגורים באמצעות משגרים מסחריים של מדינות כמו צרפת, ארצות הברית ואוקראינה", שיתף לוי.
ואז הגיעה "בראשית"
מיזם בראשית חיבר לראשונה את התעשייה האווירית עם SpaceIL במיזם אזרחי, שהביא לידי ביטוי את המוח הישראלי פורץ הדרך. מה גם שאת אפולו, ארצות הברית שיגרה על הטיל סטורן 5, שאורכו היה 111 מטרים ושקל עשרות טונות. בישראל המצב היה קצת יותר בעייתי, ולמעשה לא הייתה לנו הפריווילגיה לשגר חללית בעצמנו - לא בשנות ה-90 עם לווייני עמוס ולא עם בראשית. ישראל פנתה לדרך השיגור היחידה שהיא מכירה ועשתה את התרגיל המתבקש מהיכולות שפיתחה עם בניית לווייני התקשורת. "החלטנו לשגר את החללית עם המשגר של לווייני התקשורת. בעצם, שיגרנו אותה אל מחוץ כדור את הארץ בתנועה סיבובית, כך שבכל תמרון, היא תתרחק יותר ויותר מכדור הארץ. ובמקום לעשות זאת בארבעה ימים כמו האמריקנים בשנות השישים, עשינו זאת בכמה שבועות". תוך קצת יותר מחודש, בראשית הצליחה להתנתק מכוח המשיכה של כדור הארץ והתחברה לכוח המשיכה של הירח, ובשימוש של אותה הטכניקה, צמצמה לאט לאט את המרחק ממנה לנחיתה על הירח.
"הבאז שהייתה לחללית הישראלית בעולם בעצם חידד את הרצון של האדם להסתכל אל הירח ולפענח מה יש שם בכדור העגול והלבן הזה שאנחנו רואים כל לילה. כנראה שיש שם דברים הרבה מעבר לדמיון שלנו", אמר לוי ובצדק. הרבה מאוד מדענים וחוקרים תוהים אם הירח הולך להיות הבית הבא של האנושות. יש כל כך הרבה שאלות שטרם נענו: מה קורה שם ולמה? האם בעתיד אנשים יוכלו לעבור לשם? האם נוכל להקים שם מושבות?
בתעשייה האווירית כבר חתמו מאז בראשית על שני הסכמים חדשים, שמטרתם להיכנס מצד אחד למחקרים של NASA ומצד שני למחקרים של סוכנות החלל האירופאית, ולהביא בעזרת החללית בראשית מטענים לאומיים אל הירח ולגופים שמימיים אחרים, ולחקור אותם. "אני בטוח שכל השאלות האלו יקבלו מענה בשנים הקרובות, משום שהטרנד העולמי מתקדם לשם. בעצם ישראל הראתה שזה אפשרי לייצר חללית קטנה ודלה בתקציב המסוגלת לשמש כפלטפורמה להבאת חיישנים לגורמי שמיים", הוסיף לוי.
ישראל הייתה בין הראשונות להיכנס לתחום החלל וכיום יש פחות מעשר מדינות שעוסקות בנושא באופן פעיל ולהן יכולת מלאה לתפעול בחלל. הנתונים הללו נגרמים בעיקר בגלל שמדובר, גם במאה ה-21, באתגר טכנולוגי וכלכלי שלא כל מדינה יכולה להרשות לעצמה לעמוד בו. ישראל לקחה החלטה אמיצה בשנות ה-80, ובגלל שהיה לנו צורך אמיתי וקיומי בזה. לא מדובר בבניית לוויין בלבד, שזו יכולת נדרשת לפעילות מלאה בחלל, אלא גם לקחת את אותו לוויין שנבנה ולשגר אותו לחלל, למסלול הנכון. מה שקובע בסופו של דבר את המדד להצלחה בפן הזה הינו משך החיים של הלוויין. "במידה ולא מכניסים אותו למסלול הנכוןף הלוויין יצרוך יותר דלק, מה שיקצר את אורך חייו. הגענו בישראל ליכולת מאוד מרשימה בשיגור לוויינים למסלולים האופטימליים בחלל, ולהשאיר אותם שם מספר שנים גדול מהתכנון, בזמן שאנו מנהלים את כמות האנרגיה שהלוויין צורך".
ישראל ללא ספק הפכה למעצמה בינלאומית בתחום החלל. לא סתם חיל האוויר שינה את שמו לחיל האוויר והחלל. הכישלון של נחיתת בראשית על הירח הוא רחוק מלהיות כישלון. זה ההישג הכי גדול של המדינה במישור החלל, וכזה שרק חופן מדינות הצליחו לעמוד בו. יש משהו מישראל על הירח, כך או כך. לכן, לא מפתי שבדעה העולמית, יש המון הערכה וכבוד לישראל. המדינה הקטנה שרצתה להגיע לחלל והצליחה.