האייפון נולד משנאה.
לפי סקוט פורסטול, מי שלימים יהפוך להיות ראש חטיבת התוכנה של האייפון ומי שהיה מעורב ביצירתו, ושעזב את אפל ב-2012, האייפון נולד משנאה. גירסה אחת של שנאה הייתה תיעוב אישי שחש סטיב ג'ובס כלפי מנהל בכיר במיקרוסופט, באותם ימים, מתחרה עזה וישירה של אפל.
אותו בכיר התארח יום אחד לארוחת ערב בביתו של ג'ובס, שלא חיבב את האיש כבר בעבר. הבכיר התרברב בפניו במכשיר חדש שמיקרוסופט מפתחת, מחשב לוח עם מסך מגע שמופעל על ידי עט, משהו שבאותה תקופה לאפל בכלל לא היה.
הגירסה השניה של השנאה, הייתה טריוויאלית יותר ואישית פחות: כל המנהלים באפל שנאו את הטלפונים שלהם. באותם ימים של תחילת שנות האלפיים, הטלפונים החכמים הנפוצים היו מבית בלאקברי, נוקיה ואחרות, רובם ככולם מגושמים, עם מקלדת מקשים זעירים, ובאופן כללי מאוד לא נוחים לשימוש ועם חוויית משתמש מזעזעת.
סטיב ג'ובס חושף את האייפון הראשון:
כמה בכירים באפל ניסו לשכנע את סטיב ג'ובס, המייסד והמנכ"ל האגדי של אפל, שהחברה צריכה להיכנס לשוק הטלפונים החכמים, ולתקן אותו, ביניהם טוני פאדל, מי שמכונה בחוגים מסויימים "אבי האייפוד". פאדל אגב, שנים אחר כך עזב את אפל והלך להקים את חברת מוצרי הבית החכם NEST שלאחר מכן תירכש על ידי גוגל בכ-3 מיליארד דולרים.
ואכן לעניין הזה כבר היה תקדים: האייפוד. נגן המוזיקה האייקוני של אפל, שהתפרסם בממשק הגלגלת הנוח שלו היה מכשיר שהפך את שוק נגני המוזיקה (נגני MP3 לזקנים שבין קוראינו), על פיו ו-"תיקן" אותו. בכירי אפל ניסו לשכנע את ג'ובס אי שם בסביבות 2004 לעשות את אותו הדבר לשוק הטלפונים החכמים לשעתו, אבל ג'ובס היסס.
לכוורת הבכירים של אפל היה ברור: המצב של תחילת שנות האלפיים שבו אנשים מסתובבים לכל מקום עם שני מכשירים, טלפון ונגן מוזיקה, הולך להשתנות, המכשירים עומדים להתמזג. לאפל הייתה הצלחה רק עם מכשיר אחד, ואפס נוכחות במכשיר השני. היא אמנם ניסתה לעשות טלפון אייטונס ביחד עם מוטורולה בשם "רוקר", אבל הממשק שלו היה בעייתי, האחסון היה מוגבל והטלפון לא זכה להצלחה. דבר שני שהתבשל ברקע, היה צמיחתו של האינטרנט הנייד, שאז עוד היה בחיתוליו. ברם, לכולם היה ברור שהעסק עומד לפרוץ ולהתפוצץ.
אחד המשכנעים היה מייק בל, שהגיע ממוטורולה ועבד באפל 15 שנים (לכותב שורות אלה יצא לפגוש את בל ב-2013) ב-7 בנובמבר 2004 בשעת לילה מאוחרת הוא שלח לג'ובס אימייל: "סטיב, אני יודע שאתה לא רוצה לעשות טלפון. אבל הנה מדוע אנחנו צריכים לעשות את זה: לג'וני אייב (מעצב המוצרים האגדי של אפל - נ.ל.), יש כמה עיצובים מגניבים לאייפודים עתידיים שאף אחד עוד לא ראה. אנחנו צריכים לקחת אחד מהם, לעטוף אותו בתוכנה של אפל, ולבנות טלפון בעצמנו במקום לשים את התוכנה שלנו בטלפונים של אחרים".
ג'ובס התקשר אליו מיד. הם התווכחו על זה שעות ובל הציג בפניו את תיאוריית ההתכנסות, תוך שהוא מסביר לג'ובס ששוק הטלפונים בעולם עומד להיות הדבר הגדול הבא. לבסוף מייסד אפל השתכנע. הפרויקט יצא לדרך, תחת מעטה סודיות כבד.
הכיסאות הריקים
באותם ימים, לאפל כבר היה בפיתוח אבטיפוס למחשב עם מסך מגע עם קלט מרובה של כמה אצבעות במקביל (בניגוד למסכים שהיו תלויי עט חרט של אותם הימים), מה שלימים יהפוך להיות האייפד, מעין גירסה גסה וראשונית מאוד של טאבלט. אב הטיפוס הזה היה אחד הדברים שהאנשים של ג'וני אייב במחלקת העיצוב של אפל שיחקו איתם, ושכב אצלם במעבדה. לפי גירסאות מסויימות הוא נקרא Q79 ולפי אחרות "מודל 035".
אבל מודל 035 היה מה שגרם לאייפון לקרום עור וגידים. אנשי אפל בכלל לא היו בטוחים שביכולתם ליצור מכשיר שיהיה גם טלפון, גם נגן מוזיקה וגם מכשיר גלישה באינטרנט הנייד המתהווה, ושייתן חוויית משתמש שתעמוד בציפיות שלהם. באחד הניסויים הראשונים הם לקחו אייפוד, וניסו להטמיע בו חייגן, כאשר הגלגלת משמשת לחיוג מספרים, ממש כמו בטלפון חוגה קלאסי... זה היה מסורבל, לא נוח ורחוק מאוד מחוויית המשתמש החלקלקה שאפל נודעה בה. על הבמה בהשקת האייפון הוצגה באמת שקופית של אייפוד עם חוגת טלפון באמצעיתו כסוג של בדיחה - אבל זה כמעט קרה.
את הישועה הם מצאו במודל 035. השאלה הייתה האם אפשר ליצור ממשק מגע, אבל על מסך קטן יותר ממחשב לוח, כזה שייכנס לכיס. פורסטול ואנשיו יצרו עבור ג'ובס אפליקציית דמה פשוטה: דפדוף באנשי קשר, שרצה על חלק קטן מהמסך של ה-035. זה עבד. לדברי ג'ובס שנים אחר כך, זה היה הרגע שהוא אמר - אנחנו באמת יכולים לעשות טלפון.
אגב, אחד הדברים שלא היו בהדגמה הזו, זה מעצור. היית יכול לדפדף למעלה ולמטה בלי לדעת איפה אתה נמצא. ככה נולד ההחזר של סוף הרשימה, אותה "גבעה" שאנחנו מקבלים היום כמובנת מאליה כשמגיעים לקצה מסך הגלילה. מה שכן נולד שם, היא חוויית הדפדוף המאיץ, שנע בין תנועה איטית למהירה לפי תנועת האצבע. היום אנחנו כבר חושבים שזה דבר מובן מאליו, אז זה לא היה כך.
בשבועות שאחרי זה "פרויקט סגול 2" (פרויקט סגול 1 היה טלפון ה-"רוקר") קרם עור ומעגלים, ובאפל התחילה לקרות תופעה מוזרה: כיסאות התחילו להתרוקן. מהנדסים ומתכנתים מבריקים נעלמו ממקומותיהם, איש לא ידע לאן. מהנדס מוכשר שנבחר לעבוד על הפרויקט סיפר ששני ממוביליו ניגשו אליו ואמרו לו - "אנדרה, אתה לא מכיר אותנו, אבל שמענו עליך. אנחנו רוצים שתבוא לעבוד איתנו על פרויקט שאנחנו לא יכולים לספר לך עליו, ואנחנו רוצים שתעשה את זה עכשיו. היום".
"אני יכול לקחת זמן לחשוב על זה?"
"לא. אנחנו צריכים תשובה עכשיו".
אלה שאמרו "לא", נשארו שמחים ומאושרים בפרויקטים הקיימים שלהם בקופרטינו. אבל מהנדסים הרפתקנים שאמרו "כן", נשאבו לתוך הפרויקט הסודי, שנמשך שנתיים וחצי, בתנאים שהיום כנראה לא היו מתאפשרים: הם עבדו עליו סביב השעון - שעות נוספות, ימים לא נגמרים וסופי שבוע, עם דדליינים ודרישות בלתי אפשריות מהבוס ג'ובס, שנודע בתובענות האכזרית שלו. יצירת האייפון עלתה לאנשים במחיר אישי יקר, ואף גרמה למספר מקרי גירושין. "האייפון הוא הסיבה שהתגרשתי", אומר אנדי גריגנון, אחד מהמהנדסים הבכירים שעבדו על האייפון. "האייפון הרס יותר מזוגיות אחת", אמר אחר.
"זה היה ממש אינטנסיבי. מקצועית זו כנראה הייתה אחת התקופות הגרועות בחיי", מספר גריגנון. "יצרת סיר לחץ של חבורת אנשים מבריקים, עם דדליין בלתי אפשרי ומשימה בלתי אפשרית, ואז גם אומרים לך שעתיד החברה תלוי בזה. זה פשוט היה מרק של סבל".
ג'ובס, שהיה ידוע לא כפרפקטציוניסט על סף השיגעון, אלא גם כפראנואיד לא קטן, בא למי שעבד על הפרויקט גם בדרישות מחמירות של סודיות: לצוות היה אסור לספר על מה הם עובדים שעות כה ארוכות - לאף אחד. גם לא לבנות או בני הזוג, או חברי משפחה.
הם עבדו באזור פנימי ונפרד בקומה השניה במטה אפל דאז, עם כרטיסי כניסה מיוחדים וחדרים ללא חלונות מחשש לצילומים. היה אסור להם כמובן להוציא שום דבר שקשור לפרויקט החוצה. אם חלילה מי מהם נדרש לעבוד על משהו שקשור לפרויקט או לשוחח עליו כשהם בביתם, ג'ובס דרש שיעשו זאת במקום מבודד בו אף אחד מבני ביתם לא יכול לראות או לשמוע אותם. זה יכול להסביר למה פיתוח האייפון עלה בכמה מערכות יחסים.
אלחוט על כבל
בינואר 2007, אנשי "פרויקט סגול" היו עדיין רחוקים משמעותית ממוצר מוגמר. לקראת ההצגה במקוורלד 2007 היו להם ביד פחות ממאה אבות טיפוס, חתיכות עובדות של אייפון, ובטח שלא כמות ייצור שאפשר לשים על המדפים. ג'ובס אמנם הציג לכאורה מכשיר עובד על הבמה, אבל האמת הייתה רחוקה מכך. זה היה מופע של עשן ומראות ששכנע את העולם בנחיצותו של האייפון, אבל - לא היה מדובר במכשיר עובד כלל וכלל. ג'ובס הציג על הבמה אב טיפוס ניסיוני, שהיה עלול לקרוס בכל רגע נתון.
ראשית, התוכנה והחומרה שלו היו עדיין לא בשלות, ונטו לקרוס. לכן לאף אחד מלבד ג'ובס היה אסור לגעת במכשיר שעלה על הבמה והפך להיות האייפון האייקוני שכולנו מכירים. בשבועות שלפני כן, הצוות עבד על רשימה סגורה של מטלות שאב הטיפוס יבצע על הבמה, מה שהם כינו "שביל הזהב", והיה אסור לסטות ממנו בכלל. כל דבר אחר שג'ובס היה מנסה לעשות - היה גורם למכשיר לקרוס על הבמה, ולמבוכה גדולה לאפל.
חיבור הויי פיי באייפון שהוצג על הבמה היה כל כך לא יציב, שגריגנון וצוות בסוף פשוט הלחימו כבלי אנטנה למכשיר ההדגמה, והריצו אותם על הבמה, במקביל לכבלים שהיו מחוברים למסך ההקרנה, כדי להסוות את קיומם. שיחת הטלפון שג'ובס קיים על הבמה, הייתה בעצמה מטלה הרקוליאנית. גריגנון וצוותו יכלו רק לקוות שהאות מספיק חזק - ולהתפלל, כי בין השאר, ג'ובס התעקש שהמכשיר יציג על המסך תמיד חיווי של קליטה מלאה, חמישה פסים, בלי קשר לאיכות הקליטה האמיתית. לבקשת אפל, AT&T הביאו תא סלולרי נייד לאולם, כך שהקליטה תיאורטית הייתה חזקה - אבל כאמור, החיבור הסלולרי, כמו שאר חלקי המכשיר הלא יציבים, היה עלול לקרוס בכל רגע במהלך המצגת שארכה שעה וחצי.
אבל על הבמה, ג'ובס, כהרגלו היה מבריק. את הנקמה שלו במנהל הבכיר ההוא ממיקרוסופט שבא אליו לארוחת ערב כמעט שלוש שנים קודם לכן, הוא נקם ב- "מי רוצה מכשיר עם עט חרט? איכס. אז אנחנו לא נשתמש בעט חרט. אנחנו נשתמש במשהו שנולדנו איתו, למעשה נולדנו עם עשר מהן - נשתמש באצבעות שלנו".
"מדי פעם מגיע מוצר מהפכני שמשנה את הכל", אמר ג'ובס בהתחלת המצגת של האייפון הראשון. "אתה בר מזל אם יוצא לך לעבוד על אחד כזה בכל הקריירה". האייפון בהחלט שינה את הכל, גם לצוות שעבד במשך שנתיים בחדרים חסרי החלונות במטה אפל, על "פרויקט סגול 2".