הטכנופובית והמג'יק סטיק

מוג הוא אתר של צדק, אמת, נדיבות ובריאות למחשב. כך לפחות סיפר לי הסכם השימוש המפורט, רגע אחרי שביקש את המייל שלי והבטיח לי ש"אני שונא ספאם אפילו יותר ממך. אני לא אמכור את המייל שלך". אחרי כל המילים היפות האלו, מי היה יכול שלא להאמין לו? אבל כבר מהרגע הראשון היה ברור לי שעד שאגיע לשמוע מוזיקה באתר הזה, אני עלולה להיות טכנופובית מזדקנת בת שישים שממלמלת אל נכדיה בטלפון "יס מקס? מה זה?"

זו לא תהיה הגזמה, אפילו לא במונחים טכנופוביים, להגיד שקצת קשה להגיע למוזיקה באתר. קודם צריך לבחור את המסלול המתאים לכם מבחינת אפשרויות ההאזנה (למוזיקה שחיפשתם), כשהאתר ממליץ על תוכנה בשם "רפסודה" (הערת העורך: Raphsody. זאת לא רק תוכנה, זה שירות. לא נורא) שמאפשרת לכם לשמוע כמות כזו או אחרת של מוזיקה חינמית בחודש. (במקרה של ישראל, גיליתי בצער, התוכנה הזאת לא רלוונטית, מה שמגביל אותנו לאופציה הבסיסית ביותר של שמיעת 30 שניות בלבד משיר שנבחר באופן אקטיבי). אחר כך יש את ההרשמה הארוכה והמתישה הרגילה (שם, סיסמה, תאריך לידה, ארץ...), ובסוף בשביל שזה באמת יהיה אפקטיבי צריך להוריד תוכנה בשם מוג-או-מאטיק, שעוברת על כל תכולת ההארד דיסק שלכם ומעלה לעמוד הפרופיל שלכם את כל המוזיקה המביכה שאתם שומעים. הייתי גאה בעצמי מאוד על שהגעתי עד שם בלי עזרה.

במסעותיי ברחבי הנגנים באינטרנט גיליתי שפנדורה נחשבה כבר בימיה למיושנת. השיטה הוותיקה שבה אתם מספרים לנגן מה אתם אוהבים והוא ממליץ לכם על מה עוד תאהבו הוחלפה בשיטה המפחידה שבה הנגן פולש למחשב שלכם (גם ל- last.fm יש כזה, אם אתם זוכרים), ואז מספר לכם מה אתם אוהבים. לא יכולתי לתהות – מה קורה במחשבים שכל המשפחה משתמשת בהם, ולכל אחד מהם יש טעם מוזיקלי אחר? (לוחשים לי שאפשר לסדר מוזיקה בתיקיות נפרדות. אולי כדאי שאני אעשה את זה).

אבל עזבו את זה, העיקר שבסוף הגעתי למוג המיוחל, אחרי שכל השירים שלי מאופסנים היטב בארכיונים שלו, וכך קיבלתי פרופיל אישי עם חייזר קטן במקום תמונה, ופרטים אישיים שמופיעים כ"סימני חיים" (רואים שבנו את האתר הזה גיקים). כעת התברר לי שמוג הוא לא סתם אתר מוזיקלי, אלא קהילה מוזיקלית שלמה, שלכל אדם בה פרופיל ורשימת שירים/אמנים/אלבומים. זה מתבטא, למשל, בכך שכשאתם מחפשים שיר אתם מוצאים לא רק את השיר עצמו, אלא גם המלצה עליו. יש משהו אישי ומקסים בכך שכל שיר משמעותי למישהו במוג, וכל אחד כותב על השירים המשמעותיים לו משהו קטן.

למוזיקה מאזינים בעזרת "כפתור הקסם", עיגול גדול, בולט וזוהר בצד שמאל של המסך, שמופיע באדום כשעוד אין למוג מספיק מידע כדי לעזור לכם, ובירוק כשאתם כבר יכולים להתחיל לשמוע מוזיקה.

לטכנופובית יש בנקודה זו וידוי – התוכנית שהכי אהבה כילדה היא דבי, גבי והמג'יק סטיק. מלבד העובדה שהגילוי חושף את גילה המביך של הטכנופובית, למג'יק סטיק יש משמעות רבה: מאז ימיה הראשונים כגיקית, אי אז כשאי.טי עף בסל של אופניים מעל הירח, חלמה הטכנופובית דווקא על מכונת זמן. אלא מה? מכונת זמן, כידוע לכל, תמיד נראית (במקרה הטוב) כמו איזה רכב משוריין מלא כפתורים (ע"ע ה.ג.וולס) ובמקרה הרע כמו חללית צרה מוסוות כתא טלפון, גם היא מלאה בכפתורים (ע"ע דוקטור הו). עוד במכונות הזמן המקושקשות הראשונות שנתקלתי בהן בספרים כילדה, ידעתי שגם אם תקלע אי פעם מכונת זמן לדרכי, לעולם לא אצליח להפעיל את התפלץ מרובה האורות והלחצנים. ואז באו שני הילדים בעלי השם המתחרז בטלויזיה החינוכית, והוכיחו לי שמכונת זמן לא חייבת להיראות כמו המעבדה של דקסטר. היא יכולה להיראות כמו מקל שנועצים אותו במפה. אודה ואסגיר שבמהלך שנות ילדותי הסתובבתי לא מעט בשדות והייתי חוזרת עמוסת מקלות שאותן נעצתי בכל מפות הדרכים של אבא, מתוך תקווה סמויה להגיע כנראה לכביש 444 בשנות המנדט הבריטי. נשארתי עם הרבה מקלות עץ ומפות מחוררות.

מה לכל זה ולענייננו? ובכן, ב"מוג", ברגע שנגמר כל התהליך המייגע, קיבלתי סביבה ידידותית להפליא. "כפתור קסם" שאפשר לי להתחיל להקשיב בלחיצה אחת. כדרכו של כפתור קסם, הוא נעלם מהפרופיל שלי אחרי כמה גלישות, והייתי צריכה לבלוש אחריו ברחבי האתר, אבל בסך הכל – לא רע בכלל. אמנם הייתי צריכה לעבור מסע ייסורים, אבל בסופו של דבר הסתבר שבאמת אפשר להפעיל את מוג בלחיצת כפתור גדול, ירוק ומאיר עיניים. והמוזיקה המומלצת? לא רעה בכלל, האמת. מוג מגדיר את עצמו כ"אנשים אמיתיים חולקים מוזיקה אמיתית", ומשהו בניסוח הזה עודד אותי להתגבר על כל הקשיים הטכנופוביים בדרך ולהגיע למנוחה ולנחלה. יש קסם באוויר.