מותו של נאפסטר: כובע המצחיה ירד לחצי התורן

כאשר התפרסמה השבוע הידיעה על מותו של "נאפסטר" היא לא ממש תפסה את הכותרות הראשונות באתרי הטכנולוגיה. העובדה כי 12 שנה לאחר שנולד וחולל מהומת ענק, החליטה חברת "רפסודי" לחסל את המותג שקנתה לאחר שהחליף ידיים רבות – לא הסעירה את אומת הרשת.

"נאפסטר" היה, למעשה, מותג גמור כבר שנים. כמו להקה נושנה שאבד עליה הכלח ושעם ההודעה על פירוקה שואלים עליה "אה, היא בכלל הייתה עדיין קיימת?", כך גם קיומו של נאפסטר עד עתה הוא חידוש לכאלו שחשבו שהמותג הזה הלך לעולמו כבר לפני שנים – דבר שבפועל לא רחוק מהאמת. הנאפסטר של העשור האחרון אינו באמת קשור לכלי המהפכני שיצר לפני יותר מעשור ילד עם כובע מצחיה.

קצת היסטוריה: בשנת 1999 צעיר בן 19 ששמו שון פאנינג שחרר לרשת תוכנה קטנה שכתב. מכיוון שחבריו של פאנינג כינו את תסרוקתו Napi, החליט לקרוא לה Napster. מטרתה של נאפסטר – מציאת והורדת קבצי MP3 – לא הייתה קונספט חדש ברשת. הדרך בה עבדה, דווקא כן חידשה. פאנינג היה אחד הראשונים שהשתמשו עבור החיפוש הזה בטכנולוגיית Peer to Peer שמשמעה ביטול הצורך בשרת מרכזי ויצירת תקשורת ישירה בין שתי נקודות קצה – המחשב בחדרו של משתמש אחד, שמוריד ישירות מהמחשב בחדרו של משתמש אחר. נאפסטר עדיין לא ביטלה לחלוטין את הצורך בשרת, שכן זה עדיין נדרש כדי ליצור רשימת אינדקס של כל הקבצים הזמינים להורדה. אלו נכנסו לרשימה לאחר שכל משתמש סימן במחשבו ספרייה אותה הוא מאשר לתוכנה לסרוק ולחלוק עם שאר המשתמשים. כך שבניגוד לשירותים אחרים – נאפסטר לא אירחה על שרתיה קבצים פיראטיים וכך (לכאורה) לא עברה על החוק. עוד בניגוד לשירותים אחרים: זה פשוט עבד.

פאנינג השיק את השירות ביוני 1999 ויצר מהפכה אליה כלל לא התכוון. קונספט ה-Peer to Peer הוכיח את עצמו כיעיל. אחרי שנים של אתרים פיראטיים שדחפו למשתמש יותר פופ-אפס מאשר קבצי MP3 - יכלו לפתע משתמשי האינטרנט להקליד שם של שיר בממשק התוכנה הפשוט, לקבל רשימת אפשרויות ולהורידו בהצלחה. בניגוד לתוכנות קיקיוניות שהתממשקו לשרתי FTP שעלו ונפלו תכופות, ושניסיון הורדה בהן היה הימור עם סיכוי נמוך - בנאפסטר כמעט כל לחיצה על שיר בתוצאות החיפוש הובילה להצלחה בהורדתו (יוצאי הדופן היו שירים שהורדתם נקטעה מכיוון שהמשתמש ממנו הורד השיר התנתק מהרשת בטרם הסתיימה ההורדה). לכן לא מפתיע שנאפסטר צברה פופולריות במהרה והפכה לחברה אמיתית עם צוות פיתוח. בשיאה של התוכנה ניתן היה למצוא בה 80 מיליון שירים, אותם חלקו כ-26 מיליון משתמשים.

באותם ימים יצאו נתונים לפיהם 61% מתעבורת הרשת באוניברסיטאות אמריקאיות שומשו להעברת קבצים. לא היה מדובר רק בשירי מצעדי פזמונים – לראשונה היה קל ופשוט למצוא ברשת גם שירים ישנים ונדירים, ואפילו בוטלגים והקלטות אולפן שנגנזו.

זה גם מה שהכעיס את להקת מטאליקה, למשל, שגילתה שדמו של שיר שלה בשם I Disappear זמין להורדה בנאפסטר. בשנת 2000 תבעה הלהקה את השירות, ואף העבירה לרשויות רשימה ארוכה של שמות משתמש בנאפסטר החשודים בצריכה פיראטית של שירי הלהקה. פעולות אלו הורידו מאוד את מפלס הקוליות של מטאליקה והפך אותה למטרת לעג בקרב המעריצים וחובבי מוזיקה. "לארס, יצא לי לזמזם היום לעצמי את Master of Puppets", אני חייב לך תמלוגים?", הייתה אחת מהשורות בקטע וידאו סאטירי שהופץ אז על הלהקה ולעג ללארס אולריך, מתופף מטאליקה, שהיה חוד החנית במאבק.

מטבע הדברים, גם מנהלי תעשיית המוזיקה לא יכלו להתעלם מהמצב החדש, שאיפשר להוריד בחינם את הקטלוג שלהם. נאפסטר נתפסה על ידי הציבור כסוג של רובין הוד. השמחה לאיד של המשתמשים, שהרגישו שהם נוקמים בתעשייה אנוכית שאילצה אותם לעבור מתקליטים וקלטות לדיסקים יקרים שלא סובסדו גם למי שקנה את האלבומים בפורמטים הישנים - רק הגביה את הלהבות. חברות התקליטים הגישו תביעות משלהן על הפרת זכויות יוצרים. למרות שתביעתן נדחתה מהעילה שניתן להשתמש בנאפסטר גם להורדות שאינן פיראטיות – מדובר היה בגזר דין מוות לשירות במתכונתו הנוכחית, שכן בית המשפט דרש מהחברה לאכוף את חוקי זכויות היוצרים ולמנוע שיתוף פיראטי – דבר שהיה למעשה דרישה לסגירה בפועל של השירות, גם אם במילים אחרות.

ביולי 2001 אכן סגרה החברה את נאפסטר במתכונתו המקורית. שלושה חודשים לאחר מכן שילמה במסגרת הסכם פשרה 26 מיליון דולר לבעלי זכויות יוצרים. בשלב זה חשבה החברה לפתוח דף חדש ולהפוך לשירות מוזיקה חוקי ובתשלום. ניסו לייצר שם קבצים מאובטחים עם סיומת מיוחדת משלו (nap), אך היוזמה להשיק את השירות מחדש ככזה ששומר באדיקות על זכויות יוצרים נכשלה, בין השאר בגלל קשיים להשיג הסכמי עם ספקי תוכן מרכזיים.

ב-2002 הכריזה החברה על פשיטת רגל ומכירת נכסיה. החברה הגרמנית ברטלסמן קנתה את המותג ב-85 מיליון דולר – סכום שנשמע לא רע כשחושבים על נער צעיר שפיתח בחדרו אפליקציה קטנה, אך כאשר אנו מסתכלים על תגי המחיר הנוכחיים של חברות ששינו את פני האינטרנט (זוכרים את 100 מיליארד הדולר שפייסבוק שווה היום, על פי הערכות?) – לא ממש מדובר באקזיט האופטימלי.

החלפת הבעלות לא הביאה מנוחה ונחלה למותג, שהמשיך להחליף ידיים גם בהמשך דרכו. בשלב מסוים הוא אפילו הגיע לידי חברת הפורנו Private Media Group. לאחר מכן רכשה אותו חברת תוכנות הצריבה "רוקסיו" (שהחליטה להשיק מחדש שירות מוזיקה אחר שקנתה, תחת השם המוכר יותר). ב-2006 שוב צצה גרסת חינם שלו וב-2008 שילמה רשת "בסט ביי" 121 מיליון דולר לרכוש את המותג הדהוי. הוא שרד איכשהו עד 2010, אז שוב נמכר – הפעם לחברת "רפסודי", המפעילה שירות מוזיקה ותיק, אך כזה שלא מצליח לכבוש את השוק. כעת הודיעה רפסודי שנאפסטר יפסיק להתקיים כמוצר עצמאי. הטכנולוגיה שלו תשולב במוצרי החברה, אך השם, הלוגו והשירות – ייעלמו. המותג, כך מאמינים כנראה ברפסודי, כבר חסר חשיבות. החברה, מסתמן, קנתה אותו בשביל הלקוחות הקיימים, לא בשביל הלוגו.

במהלך השנים נאפסטר נמוגה, אך על הכביש שסללה החלו לנסוע תוכנות Peer to Peer שנעשו בצלמה ובדמותה - הבולטות שבהן הן אימיול - בה משתמשים רבים גם היום, וקאזה - שעברה תהליך מעקר דומה לזה שעברה נאפסטר. את אלו ירשו, כמובן, הטורנטים, שהופכים את ההורדות הפיראטיות למבוזרות עוד יותר - ולכן גם לקשות עצירה עוד יותר.

יש מן האירוניה בטקס האשכבה השקט לשירות שהצליח להסעיר ולזעזע את האינטרנט (ואת העולם שמחוץ לה) בצורה כה דרמטית. אך ברור שנאפסטר היא נחלת העבר, בימים בהם שירות מוזיקה סטנדרטי לא רק מאפשר למצוא שירים ולהורידם, אלא גם מספק אפשרות הזרמה שלהם מהרשת ויכולת גישה אליהם מכל מקום ומכל מכשיר. את כל זה מספקים שירותי מוזיקה שונים, ביניהם השירות המצליח Spotify, בו שותף גם שון פרקר, מי שהיה שותפו של אותו ילד עם כובע מצחיה – שון פאנינג. באוקטובר האחרון דיבר פרקר על השינויים העצומים שעברו על תעשיית המוזיקה מאז ששוגרה לחלל האינטרנט תוכנת ההורדות הקטנה ההיא. "שירות המוזיקה ספוטיפיי הוא ניסיון לסיים את מה שהתחלתי בנאפסטר", אמר. "אני רואה את התחום ככזה שסגר מעגל".