עדר המעשים הטובים

אומת הרשת ממהרת לבצע לינ'ץ באנשים ובגופים שהואשמו במעשים רעים, לא פעם לפני שהמואשמים זוכים להגיב, להציג את הצד שלהם בסיפור ולהתגונן, ולעתים עוד לפני שהם יודעים שהם הפכו לשיחת הרשת. הקצה השני של ההתנהגות העדרית הזאת הוא השתתפות ביוזמות חיוביות, פעמים רבות בלי לבדוק מי ומה עומד מאחורי היוזמה. זה הסבר אחד לתופעת ההגירה ההמונית של נשים ישראליות לחו"ל למספר חודשים, קמפיין גרילה ויראלי לגילוי מוקדם של סרטן השד.

קמפיין ההגירה עובר בהודעות פרטיות בין נשים, שמתבקשות לפרסם בפייסבוק "אני נוסעת ל[שם של מדינה בחו"ל] במשך [מספר] חודשים", כשהמספר מייצג את היום של יום ההולדת, והמדינה את החודש של יום ההולדת, לפי מקרא מצורף (ינואר = מקסיקו, פברואר = לונדון וכו'). זה כבר הקמפיין השלישי בסדרה, כשבראשון התבקשו נשים לכתוב שם של צבע, בלי לומר שזה הצבע של החזיה שהן לובשות, ובשני לכתוב איפה הן אוהבת את "זה", כשהסטטוסים מרמזים ליחסי מין אך למעשה מגלים איפה הנשים אוהבות להניח את התיק כשהן מגיעות הביתה.

בפעמים הקודמות נשמעו תלונות על כך שאפילו קמפיין כזה, קמפיין ללא מטרות רווח וקידום מכירות שמטרתו הנקייה והפילנתרופית היא לסייע לנשים, עושה שימוש מחפצן בגוף האישה. בסיבוב הנוכחי כתבו גולשים נגד הקריאייטיב המטופש של הקמפיין ופקפקו ביעילותו. בשורה התחתונה, אם מטרתו של הקמפיין היתה להעלות את נושא סרטן השד למודעות, הרי שהשיחות הרבות סביבו, גם אלו הביקורתיות, מימשו את המטרה. "אותו משחק, שנה שעברה, ראה את השתתפותן של מיליוני נשים בעולם וסוקר בהרחבה בכל הרשתות הטלוויזיה ומהדורי החדשות בעולם!", נכתב (השגיאות במקור) בקריאה להשתתף בקמפיין. "הדבר ללא ספק העלה את המודעות בנושא הכאוב הזה וכן הסביר לכל מי שקרא את הסטטוסים שלנו, מהי המשמעות האמתית במודעות".

אבל הדבר המעניין באמת בקמפיין הזה הוא מקורו. אף גוף, כדוגמת האגודה למלחמה בסרטן ומשרד הבריאות, לא נטל אחריות על הקמפיין. יתכן שהוא נולד במוחה של גולשת וזכה לתפוצה ויראלית אותנטית. יתכן שמאחוריו עומדת סוכנות פרסום שעשתה אותו פרו-בונו, אולם התרחיש הזה פחות סביר – פרסומאים אוהבים להתגאות בהצלחה של הקמפיינים שלהם. כך או כך, אין למי לתת פרס ואין כלפי מי להשמיע טענות – המשתתפות לקחו חלק בקמפיין שאין לו מקור ידוע, והן לבדן אחראיות על ההשלכות שלו.

בחודש שעבר, רגע לפני קמפיין סרטן השד, הציפו את פייסבוק וטוויטר ציטוטים מספרים. "לרגל שבוע הספר הבינלאומי, קחו את הספר הקרוב אליכם ביותר, דפדפו לעמוד 52, והעתיקו לשורת הסטטוס שלכם את השורה החמישית בספר. את ההוראות האלה רישמו מתחתיו"‏, כותבים משתתפי המם מתחת לשורה מהספר, ומדביקים את חבריהם. כי כיף לשתף שורה מספר, להיכנס למשחק ניחושים לגבי זהותו ולדבר עליו.

"לרגל שבוע הספר הבינלאומי קחו את הספר הקרוב אליכם ביותר, דפדפו לעמוד 52 ותתחילו לקרוא אותו במקום לבהות בפייסבוק כמו זומבים", ביקר הגולש דן קופר את הקמפיין. הביקורת היא על היעילות של הקמפיין, אבל אין ויכוח שמדובר במטרה חיובית – עידוד קריאה. אבל גם כאן אין מי שיקח אחריות על הקמפיין. אולי אלו מארגני שבוע הספר הבינלאומי? "לרגל שבוע הספר הבינלאומי ש[לא] חל היום, קחו ספר, דפדפו לעמוד 52 ותקראו אותו לעצמכם בשקט", כתב עמרי לאונגר, מזכיר שאין דבר כזה "שבוע הספר הבינלאומי" (הדבר הכי קרוב לכך הוא יום הספר הבינלאומי, אבל זה חל באפריל, לא בספטמבר). ושוב, גולשים נסחפים עם העדר הוויראלי למם שאין לו מקור ידוע, והוא גם שקרי. אז מה? גם פסחא ו"יום דבר כמו פיראט" לא היו קיימים עד שהומצאו, הופצו ויראלית ואומצו על ידי הציבור. ומה הם מנהגי שבוע הספר הבינלאומי? שיתוף שורה מספר ברשתות החברתיות.

גם אם אין תועלת בקמפיינים האמורים לגילוי המוקדם ולקריאת ספרים, הם לא גורמים נזק. אבל כל היסחפות נטולת ביקורתיות בזרם הוויראלי של יוזמות חיוביות לכאורה היא חפה מנזקים. בשנה שעברה נסגרה התחרות לבחירת שבעת פלאי תבל הטבעיים (שאינם מעשה ידי אדם), אשר הוכרזה ב-7.7.07 והסתיימה ב-11.11.11. ישראלים הפיצו ויראלית קריאה להצביע לים המלח בתחרות, כאילו מדובר בהכרזה רשמית ויוקרתית של גוף בינלאומי כמו האו"ם, וכאילו הזכייה בה תשדרג את מעמדו של ים המלח, תציף אותו בתיירים ותשקם את הנזקים הסביבתיים שהסבה לו כריית המחצבים של מפעלי ים המלח.

אלא שמי שבאמת עמד מאחורי היוזמה הוא ברנרד וובר, שערך ועורך מספר תחרויות של שבעת פלאי תבל מאז שנת 2000, והקים עמותה שוויצרית פרטית בשם New7Wonders שתתפעל את התחרויות, שמאחוריה עומדת חברה מסחרית בשם New Open World Corporation. כל מדינה שביקשה להשתתף בתחרות נדרשה לשלם 200 דולר דמי רישום וסכומים עצומים נוספים לקידום ולחסויות שונות ומשונות.

המצביעים לא הוגבלו במספר ההצבעות, מה שתרם למספר הצבעות עצום, כשההצבעות בסמס הכניסו כספים רבים לכיסו של וובר. התחרות המסחרית הזאת, שסוכנות אונסק"ו התנערה ממנה רשמית, זכתה אצלנו לקידום מכירות חינמי וחסר תקדים מצד בכירי הממשל הישראלי, ובהם שר החינוך גדעון סער, שר התיירות סטס מיסז'ניקוב וראש הממשלה בנימין נתניהו. אגב, לא זכינו.