תרבות היפר-מחוברת: התוכן עובר מפאסיביות לאקטיביות

אתם קונים כרטיס, פופקורן וקולה. עוברים דרך הסדרן לביקורת, מטפסים כמה מדרגות ומתיישבים בכורסאות הנוחות. אם עשיתם הכל נכון, ולא ישבתם בכיסא לא שלכם, בעוד כמה דקות צפוי להתחיל הסרט, ולכם נותר רק להתרווח אחורה וליהנות. אם אתם עדיין הולכים לצפות בסרטים בבית קולנוע, בהצגה בתיאטרון, או במופע בלט באולם מופעים – כנראה שלא שמתם לב שמסביבכם מתרחשת מהפיכה תרבותית-טכנולוגית שעתידה לשנות את הדרך בה בני האדם יצרכו תרבות בשנים הקרובות.

על פי כמה מגמות טכנולוגיות בתחום התרבות, חווית הצפייה הפאסיבית הולכת להיעלם לטובת חוויה אינטראקטיבית, ויש כאלו שכבר מצאו לה שם – תרבות "היפר מחוברת" (hyper-connected). על מה בעצם מדובר? לפי הגארדיאן הבריטי, השינוי שחל בדרך שבה אנו צורכים תכנים - מצריכה פאסיבית כמו קריאת עיתון, צפייה בקולנוע, בתיאטרון ובטלוויזיה, הולכת להשתנות בשנים הקרובות לטובת צפייה אקטיבית. במקום שהצופה יצטרך להגיע בזמן מסוים למקום פיזי מסוים (כמו בית קולנוע או תיאטרון), אוסף של טכנולוגיות מבוססות רשת יאפשרו לו לעשות זאת מכל מקום בעולם ובכל זמן. בנוסף, הוא גם ייקח חלק פעיל בחוויה, ובעתיד היותר רחוק – אפילו ישנה אותה בזמן אמת.

גם אם לא שמנו לב, הטכנולוגיה שינתה את הדרך שבה אנו צורכים תוכן, והמהפכה הזו צפויה להגיע לבית הקולנוע, לתיאטרון, להופעות מוזיקה ולתחומי תרבות נוספים. דוגמאות לצריכת תרבות מסוג זה ניתן למצוא כבר היום בתחומים כמו פורנו למשל. יש אתרים למבוגרים המאפשרים לגולש לצפות בשידור חי בחשפנית, ובאמצעות צ'אט לבקש ממנה לעשות דברים מסוימים. במקרה זה, הצופה הוא אקטיבי (תרתי משמע) ומשנה את מסלול ההופעה.

דוגמא נוספת היא שירות ה-VOD בחברות הכבלים. פעם היינו צריכים להגיע לבית קולנוע כדי לראות סרט. לאחר מכן, יכולנו לצרוך אותו מהבית באמצעות קופסא מיוחדת כמו טיבו. בשלב הבא, השתחררנו מהתלות במקום פיזי וצרכנו אותו בצפייה ישירה מכל מקום בעולם בו יש אינטרנט. היום כבר אפשר לצרוך כמעט כל תוכן קולנועי (סרט, סדרה) ללא תלות בזמן או במקום באמצעות שירותי VOD כמו נטפליקס או כאלו של הכבלים, המאפשרים להזמין סרט לתקופה מוגדרת ולצפות בו בחלקים מתי שרוצים, איפה שרוצים.

Last Call של אולפן 13th Street הוא הסרט הראשון בעולם המאפשר לקהל לתקשר בזמן אמת עם הגיבורה במהלך הסרט. איך זה מתבצע? כאשר צופה רוכש כרטיס לסרט, הוא מתבקש לשלוח את מספר הטלפון הנייד שלו בהודעה למספר מסוים במערכת המפעילה את הסרט. במהלך הסרט, כאשר הגיבורה מוציאה את הטלפון שלה ומחייגת למישהו שיעזור לה בסצנה, אחד מהצופים מקבל את השיחה והוא צריך לתת לה עצות לאן ללכת כדי להימלט מהמצב באותה סצנה. הטכנולוגיה מבוססת על זיהוי קולי של קול הצופה, וכאשר הוא מדבר, היא מתרגמת את הפקודות שלו לפעולות בסרט באמצעות תוכנה מגשרת השולטת על מהלך הסרט.

דוגמא נוספת לניצני המהפכה הזאת היא הצגה בשם "The Radicalisation of Bradley Manning" המבוססת על סיפורו של ברדלי מאנינג, אותו חייל אמריקאי שהדליף לוויקיליקס את המסמכים על המלחמה באפגניסטן. בהצגה צפו 9000 אנשים מ-76 מדינות שונות באמצעות האינטרנט. רק לשם השוואה, בפסטיבל התיאטרון הבינלאומי של לונדון, הנחשב לאחד מאירועי התיאטרון המובילים בעולם שנערך בשנה שעברה (אותה שנה שבה עלתה ההצגה על ברדלי), צפו במופע המרכזי כ-11000 צופים.

העובדה המעניינת היא, כי בשונה מהפסטיבל של לונדון, הזוכה לפרסום עולמי רב, את ההצגה על מנינג העלה התיאטרון הלאומי של וויילס באנגליה. הוא אמנם קצת פחות ידוע, אבל נחשב לאחד המתקדמים באימוץ טכנולוגיות חדשות, עובדה שאפשרה לו להגיע כמעט לאותם נתוני צפייה וכן אפשרה לו להפוך לבין לאומי ללא סניפים בחו"ל. התיאטרון כל כך טכנולוגי, עד כי הוא מגדיר את עצמו כקהילה מקוונת, ושם לעצמו למטרה להפוך את החוויה התיאטרלית לחוויה שיתופית המבוססת על טכנולוגיית האינטרנט. במהלך שידור ההופעה קיבלו הגולשים גם קישורים למידע נוסף אודותיו, שאפשרו להם לנהל דיון חי בצ'אט במהלך המופע.

בנוסף לתיאטרון וויילס, הוליד השילוב בין טכנולוגיה לתיאטרון פרויקטים אומנותיים נוספים המנסים להעצים את החוויה באמצעות אינטראקציה עם הקהל. קבוצות אומנים כמו Coney, Blast Theory ו-body>data>space משלבות טכנולוגיות מתקדמות, והופכות את המופע התיאטרלי לחוויה שונה לגמרי מזו שאתם מכירים בהבימה או בקאמרי. שיתופי פעולה בתחום קיימים גם בין האקדמיה לארגוני תרבות. דוגמא לכך היא מעבדת Pervasive Media Studio באנגליה, פרי שיתוף פעולה בין אוניברסיטת בריסטול, אוניברסיטת מערב אנגליה ומרכז תרבות דיגיטלי בשם Watershed, אשר חוקרת ומפתחת טכנולוגיות חדשות שיעזרו לעולם התרבות לשנות את עורו.

אחד הפרויקטים שיצא מתוך המעבדה הזו הוא "חדר ריקודים ספקטרוסקופי". מדובר על חוויה שהיא שילוב של משחק מחשב, אמצעים ויזואליים מתקדמים, ניסוי חברתי ומופע תרבותי. באמצעות טכנולוגיית תלת ממד ושימוש במכניקת הקוונטיים, מצליחים בחדר הריקודים המיוחד לשייך לכל רקדן את הבבואה האנרגטית שלו, ומאפשרים לרקדנים לשוטט במקביל בעולם הפיזי על הבמה ובעולם האנרגטי במרחב תלת ממדי.

דוגמא נוספת לשילוב פיזיקה בהופעות חיות, היא הופעתו של הראפר המנוח טופאק שאקור בשנה שעברה באמצעות הולוגרמה במופע שנערך בעיר Coachella שבקליפורניה. במהלך ההופעה הוקרנה הולוגרמה בדמותו של טופאק על הבמה לצדם של סנופ דוג וד"ר דרה. אותה טכנולוגיה נוסתה קודם לכן בתכנית "אמריקן איידול", בהופעה משותפת של אלביס פרסלי כהולוגרמה, לצד סלין דיון.

אין ספק כי מגוון הדוגמאות מתחומי הקולנוע, התיאטרון והכתיבה, מסמלות את התחלתה של מהפיכת טכנו-תרבות הבאה שתהיה כולה מבוססת על טכנולוגיה מתקדמת. הטכנולוגיה תהפוך את התוכן התרבותי לאישי ודינאמי יותר, והוא יתבסס על התגובות האישיות של הצופה שיהיה חלק מהמופע וישפיע על מהלכה. השחקנים מצדם, בין שיהיו בני אדם, רובוטים או אווטרים מבוססי תוכנה, יתקשרו עם הצופה בזמן אמת, יפעלו בהתאם לשיח שיפתח עמו, ויהפכו אותו לשחקן הראשי במופע.

בעתיד נוכל לצרוך את כל סוגי התרבות בכל מקום - ברחוב באמצעות ציוד לביש כמו המשקפיים של גוגל או עדשות מגע מיוחדות, ברכב עם שמשות שתשמשנה כמסכים, ובבית באמצעות התקנים ניידים או נייחים. באותו עתיד, התוכן התרבותי בעולם הפיזי יתערבב עם זה של העולם הווירטואלי, וספק אם אנחנו כצופים נוכל להרגיש בהבדל.