במבט ראשון, המשחק של סאות'פארק נראה כמו פרק מהסדרה. זה נראה כמו פרק, זה נשמע כמו פרק, זה אפילו בנוי כמו פרק. זה לא מקרי. מעולם לא היה משחק המבוסס על סדרת טלוויזיה (או סרט) שהיוצרים המקוריים היו מושקעים בו כל כך חזק: טריי פארקר ומאט סטון, הכותבים והמדבבים של הסדרה, עבדו בצמוד לצוות של אולפן המשחקים Obsidian כדי לייצר משחק שכל מי שאוהב את הסדרה יהיה חייב לשחק בו.
מהבחינה האורקולית זה עבד. באחת הפעמים ששיחקתי, שותפתי נכנסה לסלון ותהתה אם התחילה עונה חדשה של הסדרה ולמה לא קראתי לה לראות. אך האם The Stick of Truth מוצלח גם כמשחק? ובכלל, האם זה שהוא נראה פרק אומר בהכרח שזה פרק טוב?
בסאות' פארק עם החברים שלייייייייי
במרכז המשחק עומד ילד חדש שעבר להתגורר בעיירה ההררית הקטנה סאות' פארק, ונקלע למשחק "מבוכים ודרקונים" עם ילדי העיירה. זה מתחיל יחסית פשוט, בריב על מקל שבדמיון של הילדים מאפשר למחזיק בו לשלוט על העולם כולו, אך כמיטב מסורת הסדרה, מסתבך במהרה. תוך שלוש שעות משחק בערך כבר תספיקו לפגוש חייזרים, זומבים נאצים, פרות עצבניות, גמדוני-תחתונים ועוד שלל דמויות מההיסטוריה של הסדרה.
גם אם הפסקתם לראות את סאות' פארק כבר לפני שנים, סביר להניח שתזהו לא מעט מהבדיחות. למעשה, הצלחתי לאתר לא מעט כאלה שמקורן בפרק הראשון של הסדרה, ששודר במקור ב-1997. יש כל כך הרבה בדיחות וכל כך הרבה אזכורים לפרקים קודמים, עד שלעתים קרובות כל העסק מרגיש קצת כמו פרק לקט ולא כמו סיפור חדש. זה הופך את עלילת המשחק, שסובבת סביב הנאצים הזומבים ונסיון הממשלה לחסל אותם, למפוזר מאוד. כאילו העלילה הכללית משמשת רק כדבק לכל הבדיחות הישנות - שמבוססות בעיקר על הומור קקי-פיפי-פרובוקציות.
זה חבל, בשנים האחרונות סאות'פארק התבגרה וכוללת ביקורת מושחזת על פוליטיקה, תרבות, אמנות ומה לא. ובמשחק - למרבה הצער - אין את זה. מלבד כמה בדיחות פנימיות בודדות על תעשיית המשחקים, כל הבדיחות כאן נשארות על טהרת ההומור הישן והנמוך. אמנם קשה לייצר משחק שיבקר תופעה פוליטית זמנית (עבודה על פרק בסדרה נמשכת שבוע בלבד. על המשחק עבדו כשלוש שנים) - אבל הוא יכול היה לתפקד כביקורת על תעשיית המשחקים או תרבות הצריכה. במקום זה קיבלנו לקט מפוזר, שיוצר הרגשה כאילו ליוצרים נגמר מה להגיד.
מבוכים ודרקונים
העובדה שהמשחק כולו סובב סביב הרפתקת "מבוכים ודרקונים" באה לידי ביטוי גם במשחקיות עצמה. The Stock of Truth הוא משחק מז'אנר "משחקי התפקידים", RPG. אפשר לראות את זה במערכת שדרוג דמויות (עלייה ברמות ופתיחת יכולות מיוחדות על פי בחירה), קרבות בתורות ועוד שלל אלמנטים שיהיו מוכרים למי ששיחק פעם במשחקים כמו Baldur's Gate, Neverwinter Nights, Knights of the Old Republic, Mass Effect ועוד.
אולפן הפיתוח שאחראי למשחק הזה, Obsidian, מפתח משחקי תפקידים כאלה כבר שנים רבות - וזה ניכר: המשחק הזה לוקח הרבה מאוד קונבנציות של הז'אנר כמובנים מאליהם, בצורה שלא תמיד מיטיבה עם איתו. כך למשל, מערכת התפריטים של המסך, דרכה ניתן לשדרג את הדמות או להתעדכן ברשימת המשימות האקטיביות שלכם, מסובכת להפליא. גם מערכת הקרבות עמוסה לעייפה, ומלאה באפשרויות רבות שאף פעם לא באמת תצטרכו להשתמש בהם, כמו למשל האפשרות לזמן לקרבות דמויות משנה שיבצעו מהלכים עוצמתיים במיוחד.
גיימרים עם ניסיון יסתדרו טוב מאוד עם הגודש הזה - אבל שחקנים מתחילים שמגיעים רק כדי לחוות פרק אינטראקטיבי של סאות' פארק עלולים למצוא אותו מרתיע. נראה גם שהיוצרים מכירים בעצמם בדיסוננס הזה, בין משחק שאמור מצד אחד לפנות לגיימרים קז'ואליים ומצד שני משתמש במערכות גיימפליי מורכבות, ולכן הורידו את רמת הקושי שלו למינימום ההכרחי: המשחק הזה לא מעמיד אף אתגר בפני השחקנים, מלבד אולי הבוס האחרון שקצת מעצבן.
את העלילה הראשית של The Stick of Truth אפשר לסיים ב-10 שעות בערך, ויש עוד כמה משימות צד שיסחטו מהמשחק הזה עוד בערך 5 שעות משחק. 15 שעות זה לא הרבה זמן למשחקי תפקידים, שבדרך כלל נמדדים בעשרות ואפילו מאות שעות - אבל זה די והותר לפרק של סאות'פארק, וזה גם תואם את הגודל היחסית קטן של עולם המשחק: בשעתיים האחרונות של המשחק כבר הרגשתי תחושת מיאוס, שכן נדרשתי כל הזמן לחזור לאותם מקומות בהם כבר ביקרתי אלף פעם קודם לכן.
השערוריה התורנית
חייבים גם לדבר קצת על השערוריה הסובבת את המשחק, במיוחד בישראל. למרות שסאות'פארק משודרת בטלוויזיה בישראל בלי שום בעיה, המשחק עצמו נאסר לשיווק רשמי בישראל על ידי יוביסופט, המפיצה שלו ברחבי העולם. הסיבה שיוביסופט נתנה למפיצים המקומיים שלה לאיסור הזה היא שתכני המשחק עלולים להיות פוגעניים במיוחד בארץ.
יש אמת בסיבה הזו. מלבד האפשרות לשחק דמות "יהודית" שמשתמשת בכל מיני סטראוטיפים כדי לנצח בקרבות (אם תמיד רציתם לעשות ברית מילה לפרה נאצית - עכשיו אתם יכולים), יש את הזומבים הנאצים שצועקים בגרמנית שתעשה לכולנו צמרמורת. ויש גם עירום (מצוייר, אבל עדיין עירום), סקס, ויבטורים, הפלות, עוברים, בדיקות אנאליות ועוד ועוד. זה לא שישראלים לא יוכלו להתמודד עם ההומור הזה, שבסופו של דבר לא באמת חריף יותר ממה שיש בסדרה עצמה - אבל מובן למה יוביסופט לא רצו להתמודד על מחאה פוטנציאלית נגד המשחק בשוק הישראלי הזעיר והלא משמעותי.
אם אתם בכל זאת רוצים לשחק - אפשר להשיג את המשחק בחנויות משחקים קטנות, שמייבאות אותו לארץ בייבוא פרללי. ניתן גם לרכוש עותקים דיגיטליים בעזרת שימוש בשירותי VPN שיגרמו לחנויות המקוונות לחשוב שאתם נמצאים בארץ אחרת - אך שימו לב שפעולה זו מנוגדת בדרך כלל לתנאי השימוש של החנויות ועלולה לסכן את חשבון המשתמש שלכם.
אה, ויש גם שערוריה נוספת שחייבים לציין: הביצועים הטכניים של המשחק הזה פשוט נוראיים. שיחקתי בגירסת ה-PS3, וחוויתי כמה קריסות, ירידה משמעותית בקצב הפריימים ואפילו באג משונה אחד שהפך את כל הטקסט במשחק לג'יבריש. המשחק הזה לא היה צריך לצאת לאור ככה - והיה ראוי שהוא היה עובר סבב נוסף של בדיקות QA.
השורה התחתונה
את האופי של הסדרה יש, אבל הנשמה לא שם. המשחק הזה נע בין בדיחות מצויינות להרגשה שכל מה שהוא מנסה לעשות זה Fan Service לחובבי הסדרה. למי הוא מומלץ? לחובבי הסדרה האדוקים שבמקרה הם גם גיימרים. אלה יוכלו להתמודד עם הבעיות במשחקיות וגם להעריך את כל הבדיחות. להערכתי כל השאר ימצאו את המשחק הזה קצת מעיק: הגיימרים שלא אוהבים את הסדרה לא יבינו את הבדיחות וימאסו במהירות ברפטטיביות של הקרבות ואיזורי המשחק, וחובבי הסדרה שאינם גיימרים לא יצליחו להתמצא בתפריטים ובעומס האפשרויות.
אך למרות כל הביקורת צריך לסיים במילה טובה: גם אם מודעים למגרעותיו, The Stick of Truth הוא אחד מהמשחקים-מבוססי-סדרת-הטלוויזיה המצליחים ביותר שיצא לי לשחק בהם. במקרה הזה, הם הצליחו להקדים אפילו את הסימפסונס.