החיים על פי פייסבוק

"אני לא יכול לעמוד בזבל הזה שהפייסבוק מפזר על פני מיליוני דפים ואני מתחנן בפני צוקרברג וחבריו לשחרר אותי מהנדנוד הזה. אנא נתקו אותי מה שיותר מהר! זה תופס מקום מיותר בשולחן העבודה שלי. אז תוציאו אותי מהעניין העלק חברתי הזה לפני שאני פונה לרשויות ולמשה כחלון בפרט שיוציא צו שירחיק אתכם ממני".

אחר כך:

"אני הולך להתנתק ברגע זה מהפייסבוק. תודה רבה וכל טוב."

(פוסטים של אסי דיין בפייסבוק, 2.12.2014)

אבל לא לדאוג, הוא לא באמת התנתק. בשנה האחרונה אסי דיין היה דמות פעילה ברשת החברתית - אם כי במעגל סגור: מפרסם טקסטים ישנים שלו, מנסה טקסטים חדשים, מקדים תערוכות ואירועים של עצמו. קהל זעיר של 2000-3000 גולשים עקב אחריו והגיב לפוסטים בעמוד, עמוד ששימש לדיין כספר שירה פתוח ומתרקם. הנה כמה משירי הפייסבוק של דיין מהשנה האחרונה - על אהבה, על תהילה ועל מוות.

”מה קורה?" שאלה אותי בנייד שלה.
"אני אוהב אותך" עניתי לה בנייד שלי.
"גם אני אותך" אמרה לי בנייד שלה.
עכשיו הייתה שתיקה בין הניידים,
וככה אהבתנו, ניידת, לפעמים...

עד מתי אוכל לשאת
את הצער הזה, את היגון והעצב
על הקץ המתקרב?
עד לאן האמת תתרחק?
עד לשקר המוחלט והלוחש
לאדם וחוה להוריד את ה' הידיעה
כי לעולם לא יבדילו בין טוב ורע,
כי טוב היות האדם לבדו
ואין האשה עזר כנגדו
ואינך יודע מה יהיה בשעה הבאה
כי אינך יודע מה קורה בשעה הזו
ומישהו משחק בך 'שבץ נא'
והדרך היורד הוא גם הדרך העולה.
כי האהבה קטנה מהחיבה
והחיבה מסתירה בתוכה שנאה גדולה
כשאתה מרגיש מיותר ונידחה
ואין לך מקום ואין לך את השעה
שבה המערכת הלימבית תהיה בהכרה
ויהיה לך יתרון על השמש הזורחת
בזמן השקיעה שלך אל תוך האדמה,
עוד הוכחה צנועה לכוח הכבידה.

המיטה הכפולה עדיין חצי ריקה.
אולי היא קמה מוקדם?
לא רצתה להעיר אותי
הלכה על בהונות.עדיין עירומה.
אולי אפילו נשקה למצחי
ולחשה "להתראות, אהוב שלי!"
שדיה הקטנים נגעו בצווארי,
שערותיה ליטפו את כתפי.

בדיוק ,שעץ ערבה בחלומי
ניסה עם מגע ענפיו בגבי,
לנסח את אהבתו אותי.
כאילו חלמתי אותה ערבה,
הנוף שלי, שוכבת איתי!
איפה היא??
למה, תמיד, היא משקרת אותי?!

תשעים דקות חיי חלפו מולכם
על-יד, בערך וכאילו כזה.
אולי ביזבזתי את זמנכם
הממהר לעוגת-השיש בבית-הקפה

"ישר רואים שהאסי הזה, כל הסרט, מפוצץ מסמים"
"הוא משקר לנו עם הפשלות, עלק, מהדקה הראשונה"
"חרא בן-אדם! חרא של שחקן! חרא של סטריפ-טיז!"
"אספרסו כפול של לה-ווצה, וחלב חם בצד. בבקשה!"

מה רציתם? סופרמן בשלושה ממדים?
שואה עם חיים יפים? הומו פלסטיני בא-בועה
מזיין קצין קרבי?
חסמבה וילדי ההסדר לפוצץ את אל-אקצה?
קיבינימט! המסך מספר לכם עובדות
על חיים אבודי-משמעות
שורצים בים בדידות
נכשלים בלהיות נאהבים
כורעים תחתם במסע הנרקיסיסטי
שותקים בדיאלוג עם כלום חברים

וחיי על המסך, כאילו חוגגים
כאילו מתנהלת מסיבת נשימה
של הארומה האחרונה
כאילו השקר הזה מריח נפלא
בצבעים טבעיים, באורך מלא.
כאילו יש חיים על המסך הזה
ועוד כאילו האמת מאופרת
המשפטים נאמרים כאילו לא נכתבו
השחקנים, כאילו במקרה הגיעו
ואני מולם כאילו טבעי
כאילו כוכב כמו קלינט איסטווד
אבל כשהכל יגמר,
ואני אשאר ללא המסך הריק
תדעו בבית-הקפה שהכל, לא כאילו-אבוד
ואני נתין מזויין של האמת
כאילו חי בכאילו סרט!

ובעוד הנך מטפס לאט
אתה מרגיש פתאם
שאתה, בעצם...
עולה למטה!
מתדרדר לתחתית שממתינה,
כמו הרחם , שממנה המראת...
היכן שחם וקר, ולח, ורע לך
כמו כל הבטרם, הזה,
כמו כל ה-אחרי הזה,
כמו כל האחרית הזאת,
כמו כל השנים האחרונות,
כמו כל השאול הזה,
אשר חיכה לך...
...כשעלית למטה!

בקצב של הוצאות להורג בסין
אני מאבד חברים.
כמו נסיון לקרוא כתב חרטומים
אני מאבד כתובות וטלפונים.
כמו אחרי השריפה בספרייה של גיזה
אני מאבד את הפנים של כל מי שהיה.
כמו 'טיטאניק' וכל הזכרונות שניספו עמה
אני מאבד את זכרוני בטביעה,כמו גופה שהמאפיה מחקה.
כמו יוליה ורומיאו שאיבדו לדעת את אהבתם,
אני מאבד, בחרשות אבסולוטית,את צלילי שירי המתרחקים איתן.
כמו שהרצל נשען בבאזל על הגזוזטרה,לפני הנפילה,
גם אני מאבד את כח המשיכה
ונופל בלחישה "אם תרצו אין זו מדינה”

אבל אהבה
אבל דחוף, אבל כולה
לפני שהיא טורקת את הגוף במלה.
אבל אהבה
במהירות העור, בתדירות טובה ברוח טובה.
בשלל הכוחות שנותר
להגן על הדקה שבגזרות
היכן שידיך מורמות
והכניעה מקדימה בלבן
ענן בלב הכחול
לא מתחשב באמנת ג'נבה.
"אבל אהבה" הוא שם השיר שמעליך?
הכנפיים שהמריאו ביום היוולדך?.
מחכות לכל המטען שבך?
כדי לנסוק איתך
את כל השמים שמעלינו
מפציעים לנו יום חדש
יום אבל אהבתנו!!!

הזיקנה שלי חרישית ושקטה
זיכרוני עוזב בלאט את מוחי
מצטרף אל מחוזות השיכחה
ואני הופך אט אט לאנונימי.

הטירחה הזאת להיות בעולם
להסביר, לתרץ, לדרוש ולתת,
להשיב ולשאול את כולם:
לאן אנו הולכים מכאן כעת?

אולי לקץ החשיבה והדיבור,
היכן שמתחילה ידיעת הכלום,
העובדה כי מכאן לא תקום,
כי הכל נאמר והזמן ניגמר
אין יותר בא או יוצא...
...הזיקנה שלי לא רוצה את זה.

אני ממתין לאירוע מוחי
עוצם את עיני, שומע את קריש-הדם
נאנח ומתקדם למוחי בעורק התרדמת.
הייתי נירדם במקומי. אבל אירוע-מוחי!!
אני חייב לציין, כי המדובר באירוע פרטי,
אישי, ביני לביני, (למרות שאני שוקל לצלצל לרני רהב
שיזרוק לציבור משהו ממלכתי על האירוע המוחי שלי
כפי שלפני שנתיים כשנתקעתי באיכילוב עם אירוע לבבי,
עברתי צינתור בשידור חי בשש עם עודד בן-עמי)

אבל אפילו מוחי עדיין, לא התבשר על הקריש המתקדם
והוא מנמנם והוזה לו, את אבו-מאזן ב'מאסטר שף' וכו'...
אני משתעשע וליבי מפרפר. ידי קופאות.עיני פקוחות,
אך האור צורב.
האירוע מתקרב, הראש, כלהקת-חימום, פותח בכאב... החדר
סביבי אמורפי. גופי נחלץ מכל נקביו.. הופך לבד של פולוק
תלוי כשלט 'ברוך הבא', לאירוע המוחי... הקריש עובר את
הקורטקס בקול דממה דקה:
האירוע נפתח. ועכשיו...
מה??????????????????

עיצרו את השעונים, נתקו את הטלפונים
מנעו מהכלב לנבוח עם עם העצם הטריה
השתיקו את הפסנתרים,ועם תופים עמומים
הביאו את הארון, תנו למתאבלים להכנס

תנו למטוסים לסובב ביללה מעל
מקשקשים בשמים.הוא מת
עשו קידה מעונבת סביב הצוואר הלבן
של היונים הלבנות.
תנו לשוטרי התנועה ללבוש כסיות כותנה
שחורה

הוא היה הצפון שלי, הדרום שלי המזרח והמערב
עבות השבוע שלי וביום ראשון המנוחה שלי.
הירח שלי, חצות שלי, הדיבור שלי, השיר שלי
חשבתי בהאהבה תמשך לנצח 'אני
טעיתי'

הכוכבים אינם נחוצים עכשיו, כבו אותם אחד
אחד:
אירזו את הירח פרקו את השמש
שיפכו את האוקיאנוס וטאטאו את העץ
כי שום דבר עכשיו לא ייגמר בטוב.