"מרהיב", "הסרט של הקיץ", "9 בסולם עצמי", כבר התרגלנו לראות את הציטוטים הנלהבים האלה על פוסטרים של סרטים, וכולנו מניחים שהציטוטים לקוחים מביקורות קולנוע רשמיות. למה, מאיפה עוד אפשר לקחת אותם? סתם מהפייסבוק האישי של אנשים?
ובכן, כן. במודעת פרסומת שהופיעה השבוע בעיתונים לסרט "קצה המחר" עם טום קרוז, התפרסמו שלושה ציטוטים מפרגנים: של יאיר רוה מ"סינמסקופ", של דורון פישלר מ"עין הדג/ואלה", ושל תומר קמרלינג מ"פנאי פלוס". כלומר, מהפייסבוק. שכן הציטוט "וואו, 'קצה המחר', וואו" של קמרלינג לא נלקח מביקורת הקולנוע שלו ב"פנאי פלוס", שלא התפרסמה עדיין באותו זמן, אלא מהפייסבוק האישי שלו. זה פשוט פוסט אישי שקמרלינג פרסם לאחר שצפה בסרט, כשהוא משתמש בתבנית פייסבוקית שהפכה פופולרית בזמן האחרון ("וואו, ____, וואו").
אז איך פוסט אישי בפייסבוק הופך לציטוט שמתחפש ל"ביקורת קולנוע"? האם זו צורה חדשה של שיווק סרטים - לחפש סופרלטיבים בפייסבוק וטוויטר ולהעתיק אותם לפוסטר?
פנינו לתומר קמרלינג ושאלנו האם חברת גלובוס גרופ בכלל ביקשו את רשותו כשהעתיקו ממנו את הפוסט לפרסומת שלהם, אך הוא סירב להגיב מעבר ל"זה אכן סטטוס שכתבתי. בשמחות".
חברת גלובוס גרופ מסרה כי "מודעות קולנוע עם ציטוטים מתפרסמות כבר שנים בפורמט הנוכחי כששני הצדדים נהנים מכך". בנושא השימוש בפוסט פייסבוק אישי של קמרלינג, כמו גם הצגתו כביקורת רשמית של "פנאי פלוס", החברה מסרה כי "מדובר בטעות הנובעת מתום לב ותו לא ואנחנו מתנצלים על כך".
לדברי גורמים ב"גלובוס גרופ", ממילא לא נהוג לבקש רשות באופן נקודתי על כל ציטוט שלקוח מעיתון, ולכן כשנעשתה הטעות כביכול והם חשבו שמדובר בביקורת קולנוע לגיטימית - הם כלל לא פנו לקמרלינג בבקשת רשות להשתמש בהגיגיו האישיים.
ונשאלת השאלה - כמה "ציטוטים" כאלה התפרסמו עד היום בכרזות פרסומת לסרטים, בטעות או בכוונה, בשימוש בסטטוסים אישיים של מבקרים? איך נוכל בכלל לדעת? הרי מבקר קולנוע מקצועי הוא גם אדם אישי עם עמוד פייסבוק משלו, שבו הוא מביע לעתים את דעתו בכתב - ולכאורה, ציטוט הסטטוס שלו בפייסבוק או בטוויטר עדיין נחשב כ"ציטוט של מבקר". מה מונע מחברות הפצה של סרטים לפשפש בפרופילים של עיתונאים ולחלץ מתוכם אמירות שלא יועדו לשמש כקמפיין שיווקי? בנוסף, במחטף הקופי פייסט מסוג כזה יכולים להישמט היבטים חשובים של קונטקסט - מה אם, למשל, האזרח קמרלינג היה כותב את ה"וואו" הזה בסרקזם, כפי שבאמת משתמשים בביטוי הזה ברשת?
בארה"ב כבר התרחש מקרה דומה של טשטוש גבולות, כאשר ציוץ אישי לגמרי בטוויטר של מבקר הקולנוע טיי בר שימש כמודעת פרסומת לכל דבר עבור הסרט "בתוך לואין דיוויס" של האחים כהן. גם כאן לא הייתה בקשת רשות מהעיתונאי שכתב את הציוץ. למה להשתמש בציוץ במקום בביקורת רשמית? כאן המקרה הפוך מהמקרה של קמרלינג - המפיצים דווקא רצו להדגיש שמדובר בציטוט אישי ולא רשמי מהטוויטר, מתוך מחשבה שציוץ אישי ישדר יותר אותנטיות, ולכן הוא מעוצב כמו צילום מסך לכל דבר. אלא ש"צילום המסך" היה מטופל גרפית, והציוץ המקורי קוצץ ונערך כדי שייראה חיובי יותר. לטיי בר גנבו ציוץ, והוא אפילו לא היה מדויק.
והמסקנה של כל הסיפור הזה היא כרגיל - אל תאמינו לפרסומות. גם אם הן מצטטות את מי שאתם סומכים עליו, לכו תדעו איפה ואיך חפרו כדי "לצטט" אותן.
