אני זוכר את הרגע שחשבתי שאיבדתי אותו.
זה התחיל ביום אביב מקסים. חבר שלי ואני החלטנו לרכב על אופניים מתל אביב להרצליה ובחזרה. הרוח הכתה לנו בפנים והרגשנו כמו ילדים, בלי דאגה בעולם. התגעגענו לימים של פעם, כשכל מה שהיה לך חשוב זה הרגע עצמו. ואז, בתל אביב, על המזח בו סיימנו את המסע, האייפון נפל לי בין הסלעים. נשמע צליל מחריד של משהו נשבר, והמסך כבה.
בן רגע הפכתי מילד חסר דאגות לאימא שהבן שלה נסע לכנרת ולא התקשר כבר שלושה ימים. הייתי אחוז דאגה. שמרתי על האייפון מסמכים חשובים, מספרי טלפון שאולי לא גיביתי, ותמונה אחת זוגית - כזאת שיצאה במקרה ושימחה אותי כל פעם שבהיתי בה. חיים שלמים שמורים בקופסא אחת. "לא נורא, תקנה טלפון חדש", אמר לי החבר, אבל מאיפה יש לי כסף? האייפון שלי אמנם לא היה מהדגם הכי מתקדם או יקר בשוק, ואפשר גם לקנות מכשיר זול יותר, אבל אני אוהב את המכשיר שלי. אני אוהב את איך שהוא מסודר, את מערכת הצלילית שסידרתי לו, אני אוהב את כל הקבצים והאפליקציות שהורדתי אליו, אני אוהב את השירים שלא, לא גיביתי, בסדר? אל תשפטו אותי עכשיו.
עמדתי על הסלעים, בוהה במכשיר בחוסר אמון, לא מסוגל לזוז, ונזכרתי איך זלזלתי בקרובת משפחה שהטלפון נשבר לה והיא לא הפסיקה לייבב בבכי על התמונות של הילדים שהיו שם. אפשר לחשוב, כולה תמונות, חשבתי אז, העיקר הזיכרונות שבראש. אם היא הייתה לידי באותו רגע, הייתי מתנצל ואז מתנצל שוב. הרמתי את המכשיר האומלל וגיליתי שהוא קצת רטוב, קצת שבור, המסך קצת מקרטע אבל עם פוטנציאל לחזור לעצמו. "אוי, איזה קטע", ניסיתי להישמע רגוע, אבל החבר כבר ידע, והבין. איבדתי את המוח שלי לכמה רגעים. וזה מלחיץ.
דמיינו לעצמכם חיים בלי מוח. כלומר, בלי החלק שחושב וזוכר ומרגיש. אתם יכולים לנוע בחופשיות, לאכול כשהבטן מודיעה על רעב, לנשום כי חייבים, אבל לא שום דבר מעבר לזה. עכשיו תסתכלו על הטלפון שלכם, המכשיר שנבחר על ידי אתר פופולר מקניקס בתור "ההמצאה הטכנולוגית הגדולה ביותר אי פעם", ולא בגלל שהוא יצר רעיון מאוד מהפכני, אלא בעיקר כי יש בו כל כך הרבה - מצלמה, מכשיר ניווט, טלפון, רדיו, מחשבון, נגן מוזיקה, מחשב, מעבד תמלילים, פנס, מקליט ולאחרונה גם שלט לטלוויזיה, מדריך כושר וחבר שמספרים לו סודות. ועכשיו נסו לדמיין את החיים בלעדיו ותהיו כנים - האם אתם לא מזיעים קצת ביד כרגע?
לראשונה ב-iDigital, שירות תיקונים ל-iPhone בסטנדרטים הגבוהים ביותר
קוראים לזה נומופוביה - פחד להיות בלי הטלפון הסלולרי שלך, ובערך חצי מהאוכלוסייה סובלת מזה. אותה מחצית אינה מסוגלת לצאת לחופשה בלי לקחת איתם את הטלפון ובערך חמישית מהאוכלוסייה נכנסת למיטה עם המכשיר כדי לבדוק עוד קצת אימיילים. לפי סקר שעשתה חברת נוקיה בשנה שעברה, אנשים מביטים בטלפון בממוצע 150 פעם ביום, בערך פעם בשש וחצי דקות. מכיוון שמדובר בסקר משנה שעברה, מותר להניח שהיום המספרים האלו עלו.
החצי שאינו שייך לסובלים מנומופוביה עלול לחוש עצמו נעלה יותר, ולהביט בזלזול עלינו, התלויים במכשיר. אבל אנחנו לא לבד. בהרצאת הטד שלה "כולנו סייבורגים", טוענת אמבר קייס, אנתרופולגית של סייבורגים, כי אין צורך לדמיין את הקשר בין טלפון למוח שלנו: הטלפון הוא מוח נוסף, אותו אנו סוחבים איתנו. כן, אנחנו יכולים לחיות בלעדיו, אבל אנחנו בני אדם משופרים בזכותו, ולכן הוא כל כך חשוב לנו. כן, אנשים חיו בלעדיו בעבר, אבל אנשים גם חיו בלי מכוניות בעבר, ובכל זאת אף אחד מאיתנו לא היה רוצה לחזור לרכב בכרכרה במשך ארבעה ימים כדי לבקר את ההורים שלו.
יומיים חיכיתי שהאייפון הפצוע שלי יחזור מתיקון. קיבלתי אייפון חלופי וניסיתי להתחבר איתו. וזה לא שלא היה נחמד, זה היה כמו זוגיות זמנית שאתה יודע שלא תימשך לעד אבל זה לא אומר שאי אפשר ליהנות ביחד בינתיים. שמתי צלצול אחר בטלפון, סידרתי את האפליקציות לפי צבעים, ניסיתי הגדרות חדשות. אבל כל אותו הזמן התגעגעתי לדבר האמיתי, המוכר, שזוכר אותי.
לא צריך לדאוג, iPhone חלופי בעת תיקון ה-iPhone שלך
כעבור יומיים זה קרה סוף סוף: קיבלתי הודעה שהכול בסדר, ואני יכול לבוא לקחת את המכשיר מבית החולים. הוא בריא, והוא מתגעגע אליי. מחכה לי עם כל התמונות והזיכרונות והמשחקים והפוסטים, כמו תמיד. מאז אני זוכר לבדוק תמיד שהוא מאובטח לי בכיס. כבר אמרו חכמינו "אנחנו יודעים מה יש לנו רק כשהוא נעלם", או, במקרה של הטלפון, גם כשהוא רק מתקלקל.