בסך הכל רציתי למצוא בזריזות גרסה דיגיטלית, מקוונות וכן פיראטית של ספר מסוים. העותק הפיזי הישן והמרוט היה זמין לחלוטין, מונח לצד המקלדת, אבל למי יש כוח להקליד ידנית חצי עמוד ממנו לתוך המאמר המתהווה? החיפוש באתרי טורנטים לא העלה דבר, וכך גם במערכת יוזנט. הישועה באה מגוגל, שנתן כבר בתוצאה הראשונה עותק נטול הגנות בפורמט epub, שזמין להורדה בשתי לחיצות על מקש העכבר. הקאצ'? זה יעלה 7 דולר. ומה עם עותק פיראטי? לא נמצא גם אחרי שעה של חיפוש. אז שילמתי.
לפני עשור, המצב היה שונה לחלוטין. אם נתבונן בשורשי הפיראטיות המקוונת, נראה כי אמנם בין היסודות שלה היו הרצון לא לשלם על תוכן, וכן אידיאולוגיה במקרים מסוימים, אך לא פחות חשובה מאלו (ויש היאמרו: חשובה הרבה יותר) הייתה הנוחות. נאפסטר וקאזה היו, בימי הזוהר שלהן, הרבה יותר נוחות מהאלטרנטיבות החוקיות. הקפיצות הטכנולוגיות שנעשו בעזרתן היו אסטרונומיות, ותוך כמה שנים כל העולם ידע איך להוריד דברים בקלות וזריזות. וכן, גם בחינם.
הטורנטים הקפיאו את השוק
ואז הגיע ביטורנט. הטורנטים השתלטו על הסצינה הזו בזכות נוחותם והאימוץ המהיר על ידי סצינת הפיראטיות. כיום יש הערכות שגורסות כי יישומי טורנט גם אלה החוקיים וגם כאלה שלא אחראיים על לא פחות מ-20 אחוזים מתעבורת הרשת. אך עם הטורנטים הגיעה הסטגנציה. כמעט עשור לאחר שהוצגו לראשונה, וכחמש שנים לאחר שהפכו לסטנדרט של התעשייה הפיראטית, הטורנטים עדיין עמנו. האתרים משתנים, התוכנות משתדרגות, אך התקדמות אמיתית בתחום הפיראטיות לא נראתה כבר שנים.
שתי התופעות הבולטות ביותר שכן צצו הם אתרי הורדה דוגמת ראפידשר וצפיה ישירה. אלה אמנם פופולאריים, אך קשה להגיד כי הם פשוטים לשימוש. בראפידשר ודומיו צריך לשלם כדי לקבל גישה מהירה לתוכן, כשברוב המקרים רק תוכן חדש יחסית נמצא בזמינות גבוהה, ואילו בצפיה ישירה 'איכות' היא בדרך כלל מלה גסה ו'פופ-אפים מעצבנים' היא לא. ומה עם יוזנט? הוא, כמו בעבר, לא הכי ידידותי למשתמש שאינו מבין במחשבים.
בזמן הזה התחילה תעשיית התוכן החוקי לנוע לשני כיוונים שונים ומנוגדים. הראשון, בו לא נתעסק כאן, הוא זה המשפטי: רדיפה של מפעילי אתרי טורנטים ומורידים עצמם, שבשנים האחרונות זכתה להררי ביקורת בעקבות שימוש בטקטיקות מלוכלכות (בלשון המעטה) ועבירות על החוק. בחודשים האחרונים, החלה לראשונה תנועת בלימה של הניסיונות האלה על ידי שופטים עצמם הן בארצות הברית והן באירופה אך אנחנו עדיין נמצאים במצב מאוד לא בריא בו קל מידי לתבוע מאדם מאות אלפי דולרים בלי הוכחות מוצקות לכך שהוריד תוכן פיראטי.
תשלום תמורת נוחות
הכיוון השני, והחשוב יותר, הוא שיפור של מערכת היחסים בין תעשיית התוכן לאינטרנט. הרציונל מאחורי הצעד הזה פשוט: אם התוכן החוקי יהיה זמין יותר ונוח יותר לצריכה מהתוכן הפיראטי אנשים רבים יותר יהיו מוכנים לשלם עליו. ואם לא לשלם, אז לפחות לראות פרסומות או למלא סקרים. הגולשים גם לא מתעקשים על בעלות. רבים מהם מוכנים לשלם כמה דולרים בחודש תמורת גישה למיליוני שירים, כשהם מבינים שברגע בו יפסיקו לא תשאר להם ספריה פרטית. העיקר לבטל את הצורך לצוד בראפידשר כל דיסק שרוצים לשמוע. כך החלו חברות התוכן למצוא שפה משותפת עם הצרכנים הפיראטים.
מדובר בשינוי איטי, והניצנים אותם אנו רואים עכשיו מתחילים בעיקר בארצות הברית. זה קורה פשוט כי לחברות אמריקאיות, שמובילות את המאבק הזה במקרים רבים, קל להתחיל מהבית. אבל כבר עכשיו שירותים כמו Spotify נותנים גישה למיליוני שיריםו אתרים של רשתות טלוויזיה אמריקאיות מספקים את הפרקים החדשים לצפייה חינמית ברשת מיד לאחר ששודרו בטלוויזיה.
אך גם במקרים בהם נדרש תשלום, כל העסק הרבה יותר קל כיום, לפחות בדרך כלל. ארנקים אלקטרוניים דוגמת Paypal מאפשרים כרכישת תוכן בשני קליקים והקשת סיסמה אחת ללא הצורך למסור לכל אתר פרטי אשראי. אמזון אף מאפשרת להזמין ספרים דיגיטליים בהזמנה מוקדמת, וכשאלה יוצאים לשוק - הם מורדים אוטומטית לספר האלקטרוני שבבעלות הלקוח.
אם למישהו יש סיכוי לנצח את הפיראטיות, זה לשירותים האלה ולא לעורכי הדין. זאת כי בסופו של דבר, רבים מאיתנו יעדיפו לוותר על כמה עשרות שקלים בחודש בתמורה לנוחות. ואם דור ההמשך של תעשיית שיתוף הקבצים לא יציג שיפורים משמעותיים, המעבר הזה עשוי לקרות ממש בקרוב.