כנראה שסוף אפריל זה תאריך מסוכן למוצרים טכנולוגיים ותיקים. ב-25 באפריל 2010 הודיעה סוני רשמית שהיא מפסיקה לייצר את ווקמן הקלטות. היום, כמעט בדיוק שנה אחרי מתקבלת הודעה דומה, הפעם על מוצר ותיק עוד יותר מכונת הכתיבה. חברת "גודרג' ובויס" ההודית, החברה האחרונה בעולם שעדיין מייצרת את הכלי המיושן הודיעה שהיא מפסיקה את ייצורו. חלק מהדיווחים טוענים שהחברה למעשה הפסיקה לייצר מכונות כתיבה כבר ב-2009 ושכעת נותרו לה רק כ-500 חתיכות אחרונות במלאי, אך האמת היא שלא משנה איזה משתי הגרסאות היא הנכונה כך או כך, מכונת הכתיבה היא היסטוריה, ממש כמו הווקמן שהלך לעולמו לפני שנה וכמו הפלופי דיסק, שגם ממנו נפרדנו לפני מספר חודשים.
בניגוד לשני המוצרים האחרונים, למכונת הכתיבה יש פז"ם תלת ספרתי. היא קיימת על גרסאותיה השונות יותר מ-140 שנה. עוד מהימים בהם "וורד" הייתה מילה (שמוטבעת בדיו בעזרת מוט מתכת דק שמונף אל הדף) ולא תוכנה. אבל הימים הללו עברו וחלפו מזמן. היום קשה לדמיין מישהו שמקליד מרצונו במכונת כתיבה, שמעדיף לחשוב על כל לחיצת מקלדת פעמיים - כי הרי אין Backspace, וכדי לשנות או לתקן צריך למרוח טיפקס, לחכות שהוא יתייבש ואז לכוון את הנייר טוב טוב בתוך המכונה, כדי שההקלדה החדשה תצא בדיוק במקום. קשה להאמין גם שהרבה אנשים יתגעגעו לנייר הקופי, הפיסות הדקיקות והמלכלכות הללו שהושמו בין דפי הנייר כדי לייצר עוד עותק של המכתב, בתקופה שלפני "הדפס X עותקים". באמת, מי צריך את הטכנולוגיה המיושנת והמגושמת הזאת?
מהוויניל עד הספר?
מהצד השני מכונת כתיבה היא מכשיר עם אופי. היא נוכחת בשטח ובולטת בו. יש לה שיק משלה. היא מזמינה מנהגים והרגלים שנוצרים עם השימוש בה, לצד סגנון הקלדה שמשתנה מאחד לשני לחיצה איתנה על המקשים או רכה יותר. את הפידבק שאלו נותנים לא תמצאו באף מקלדת מחשב והצליל הנלווה לפעולה יכול להיות כה ממכר שיש את אלו שמורידים למחשב שלהם קבצי סאונד שמדמים אותו. לכן, קצת כמו לתקליט הוויניל, גם למכונת הכתיבה יש משוגעים לדבר. כמו שלמאחסן המידע הפרמיטיבי, המוגבל והמגושם ההוא יש קהילה ענפה שמוכנה להישבע בשמו ולא להחליפו לעולם בשום דיסק או קובץ MP3, גם למכונות הכתיבה יש מעריצים מושבעים.
רק החודש פורסמה ב'ניו-יורק טיימס' כתבה על כאלו. "תריסר אביזרים מכניים הוצבו על מפה לבנה, פולטים צלילים מזדמנים של "קלאק" ו"דינג". הקונים התבוננו בתצוגה, נרגשים אך מהוססים, כאילו נתקלו באוסף המצאות משונות שנלקחו מעולם הדמיון של ז'ול ורן. חלקם צילמו תמונות של המחזה במכשירי האייפון שלהם", תיארה הכתבת ג'סיקה ברודר כינוס של קבוצה כזאת. "העניין הוא הנצחיות, חוסר היכולת למחוק", הסביר לה בחור בן 28, שרכש מכונה כזאת תמורת 150 דולר.
בדרך כלל אני מוצא אנשים כאלו תמוהים. אין לי סנטימנטליות למוצרים שאבד עליהם הכלח ואני לא מבין את המשיכה לישן ולמיושן מתוך איזו נוסטלגיה לא מוצדקת בעיני. הסברים כמו "הם שורדים ולא מתיישנים במהרה כמו מחשבים", "אם אני במחשב, אין שום סיכוי שאוכל להתרכז בכתיבה בלבד" ו"אני אוהב את הפידבק שאפשר למשש, את הצליל, את התחושה של המקשים מתחת לאצבעות" (כל אלו מתוך הכתבה בטיימס) לא משכנעים אותי ששווה לוותר על הקידמה והנוחות ולהצטייד בבקבוקון טיפקס. אנשים שמעדיפים את הסירבול של מכונת הכתיבה על פני מעבד התמלילים הנוח פשוט נראים לי ביזאריים.
אבל אז אני נזכר במהפכת ה-E-Books שכבר כאן, חיה ובועטת, דוחקת את הספר, זה עם הכריכה והנייר, ומאיימת לכלותו. ואני, עם כל אהבתי לטכנולוגיה, אוהב את הספר ההוא ואת צורת הקריאה הנלווית אליו. לא מתחשק לי (עדיין?) להחליף אותו בקובץ טקסט חסר נפח וריח.
יכול להיות שאני בדרך להיות אחד מהפריקים האלו עליהם אני מלגלג? אלו שעדיין משתמשים במכונת או קונים ווקמן ישן באי-ביי? האם חוסר הרצון שלי להחליף את ספריית המדפים שלי בקינדל אחד קטן ויעיל בהרבה שמה אותי באותו מקום אנכרוניסטי? יכול להיות שהתחושה שלי כלפי הספר זהה לתחושה של פריק מכונות כתיבה כלפי דף נייר שיצא מאחת כזאת?
תעזרו לי להחליט:
טכנולוגיה מיושנת צריכה :