בלונד דיגיטלי

סטריאוטיפים רבים נקשרו סביב דמותה של הבחורה הבלונדיניות; כמה מאיקונות תרבות הפופ הבולטות של המאה שעברה היו בלונדיניות - מספיק לציין את מדונה ואת מרלין מונרו כשתי דמויות שתרמו לקיבוע הדמות. ביום העיון "האינטרנט כפלטפורמה למהפכה פמיניסטית חברתית" שהתקיים בשבוע שעבר באוניברסיטת בר-אילן בדקתי האם - ואם כן כיצד - מוסכמות התנהגות מעולם האופליין מחלחלות לעולם האונליין.

בהרצאה שלי תהיתי האם סטריאוטיפים מסורתיים (ומזיקים בפוטנציה) מונחלים ומתורגמים בעולם הרשתות החברתיות. האם הם מחוזקים כחלק מדינמיקת הגירוי והפיתוי (כפי שנהוג בעולם הפרסום ובאמצעי תקשורת מסורתיים דוגמת הטלויזיה והקולנוע) או שמא במדיה החדשה חותרים תחתם ומנסים ליצור דינמיקה ואינטרקציה מסוג חדש. העיסוק בבלונדיניות ובמהי "התנהגות בלונדינית" הוא כביכול נקודת מוצא שוביניסטית לדיון ועלולה להרגיז כמה אנשים - בטח ובטח כאשר מדובר בחוג למגדר ובכנס פמיניסטי - אבל עניין אותי לבדוק את המשחק עם סטריאוטיפ בעייתי כמו זה בזירה תוססת של הרשתות החברתיות בהן האישי והמקצועי, הפרטי והחברתי מעורבים זה בזה.

נקודה חשובה נוספת היא שנשיות ומיניות הם שני דברים שונים. חשוב לקחת בחשבון שאופן הלבוש של גברים ונשים מובילי דעת קהל ברשת, צורתם החיצונית והמתח בין האישיות המקוונת והלא-מקוונת שלהם נתפסים ומעוררים תגובות בצורה שונה שאינה תמיד עניינית. דוגמא מצויינת לכך מספקת הערה שכתבה דורה קישיניבסקי בבלוג שלה: "מעניין שגברים מעולם הווב יכולים להיות צעירים, יפים וקז'ואל בלי שזה יגרע מהמקצועיות שלהם, כמו המנכ"לים של פייסבוק או דיג שבאים להרצאות בגופיה וכפכפים. כשנשים עושות את זה זה נחשב למכירת סקס."

בהרצאה התמקדתי בשלוש נשים שמתבלטות במגרש המדיה החברתית בארץ: אורלי יקואל, אילת נוף ושרית ספקטור. נשים שקולן ודעתן מגיעים אל אלפים רבים, קוראים או בני שיח. הפעילות של אורלי יקואלי, אילת נוף (בלונד 2.0) ושרית ספקטור (אינספקטור שרית) ברשתות החברתיות וגם בבלוגספרה מוכתבת במידה מסוימת מהיותן נשים ובמידה גם מהיותן בלונדיניות (ברמה כזאת או אחרת).

אף אחת מהן, אגב, איננה בלונדינית אמיתית. אחת מהן, כנראה, בכלל לא קיימת. שרית ספקטור, לדעת רבים, היא סוג של בדיחה או פיקציה. היא מגדירה עצמה כ"כותבת" (creative writer) ומצהירה מפורשת שהיא לא עונה למסרים מידיים פרטיים ושמי שרוצה לתקשר איתה מוזמן לעשות זאת רק באופן שחשוף לכולם. למשתמשים שעוקבים אחריה אין שום הוכחה ליכולת הכתיבה והיצירתיות שלה מלבד הפלירטוט וההתחנחנות המתמידים. לא קיים לינק לבלוג או לאתר ובזמן הקצר שהיא איתנו ש"ס הספיקה לעצבן רבים – היא מחרחרת מריבות, מעליבה, משחקת את משחק הבלונדינית הטיפשה בהצטיינות תוך כדי פלירטוט אינסופי.

גורם שודאי תרם להצלחתה של ספקטור ולמספר העצום של אנשים שעוקבים אחריה (יותר מ- 14,000) הוא תמונת הפרופיל שלה (שהוחלפה ממש לפני כמה ימים) בה ראו בחורה יפה ובלונדינית בבגד ים. מסתבר שהתמונה לקוחה מאתר למכירת בגדי ים. גם התמונה החדשה (כנראה) לא שייכת לכותב/ת. היא לקוחה מבלוג בשם "גרין דיילי", מכתבה בה מפורטות 5 דרכים בהן בלונדיניות מזיקות לכדור הארץ. אני בספק לגבי כמות הנזק שיכולות הבלונדיניות לגרום לכדוה"א, אבל ספקטור הפיקטיבית מדגימה שימוש במיניות כפרובוקציה, ותורמת לחיזוק הדימוי של הבלונדינית הפתיינית והמטומטמת.

הניגוד הגמור לוירטואליות של שרית ספקטור הן אורלי יקואל ואילת נוף. שתי הנשים אמנם הפכו למותגים אינטרנטים - לכל אחת יש כ- 5000- 6000 עוקבים בטוויטר, אלפי חברים בפייסבוק ועשרות אלפי קוראים בבלוגים, אבל שתיהן גם משתתפות באירועים ומעלות לרשת תמונות אמינות, בניגוד לכאלה שלקוחות ממגזינים וקטלוגים.

הן גם מרבות לעסוק בנושאים טכנולוגיים גרידא. הנושאים החמים אצל איילת נוף הם אפליקציות, טוויטר, אפל ואייפון ואילו אצל אורלי יקואל מתבלטות התגיות חיפוש, טוויטר, וידאו, דמו, ורילטיים (זמן אמת).

אורלי יקואל, כונתה בעבר "הבלוגרית הבלונדינית", "המוזה של הרשתות החברתיות" וגם "ילדת הפלא של "ווב 2.0". אילת נוף (שבחרה בכינוי "בלונד 2.0" משום שלדבריה הוא שיקי וקליט) טוענת שמרבים להתבלבל ביניהן. בשיחת טלפון היא אומרת שהמצב שונה כשמדובר בגברים: "קורה הרבה פעמים שמבלבלים ביני ובין אורלי, כאילו ברור מאליו שלא יכול להיות שיש רק בלוגרית בלונדינית אחת." והיא מוסיפה - "אם אלו היו גברים זה היה אחרת" - כי את מי מעניין צבע השיער של גברים שמסקרים סטרט-אפים, או אם יש להם זקן שפם או קרחת?

באתר של אילת נוף מופיעות ארבע תמונות בה אנו רואים רגעים מיום העבודה של בחורה בלונדינית מסוגננת. מטרת תמונות אלו לדברי נוף היא להראות את חייה מסביב לשעון, את האופן בו היא חיה את העולם הדינמי של הרשת כל הזמן – "שולחת טוויטים מאוחר בלילה וגם מוקדם בבוקר". המודעות לאופנה ולצבעוניות באתר קשורים לאופי שלה – טוענת נוף, ולתחומי העניין שלה - לא רק לאופנתיות ולאופנה. אחת התמונות בכלל היא העתק תמונת השער שהיתה לנוף בדה מרקר – "ניסיתי לקחת קטעים מהחיים שלי ולעשות להם קטע ויזואלי מגניב".

אצל אורלי יקואל הגישה היא הרבה יותר תכליתית וממוקדת – האתר שלה הוא אינדקס לאפליקציות וחברות המתמקדות במדיה החברתית. הלוגואים של החברות פרושות עמוד הבית ועליהן היא מפרטת, ממליצה או רק מתארת בבלוג שלה. הלוגו של אורלי יקואל כולל איור של פניה שמתחתיו מופיע השמם שלה כששורה מתחתיו כתוב בקטן יותר "אורלי מי?", צבעי האתר אגב - הם ירוק וסגול. מצד שני, הלוגו של "בלונד 2.0" מציג צללית של בחורה סקסית (ובלונדינית) בתור האות L ומעניין להשוות את הברכות לחגים שהעלתה נוף לטוויטפיק (אפליקצית התמונות של טוויטר) בהן הדמות הבלונדינית מהלוגו הופכת לשפנפנה (בברכה לחג הפסח/א) לעומת התמונות שהעלתה יקואל בהן מופיעים יותר צילומי מסך של אפליקציות, שירותים אינטרנטים ואתרים.

מחקרים על המוח, כמו גם מחקרים שיווקיים, מוכיחים חד משמעית שגברים מושפעים, מגיבים (ומגורים) יותר מנשים מדימויים ויזואליים. האם התמונות עוזרות לספקטור, יקואל ונוף לצבור קהל בסביבה שנחשבת כגברית יותר? יכול להיות. אבל פער אדיר קיים בין ההתנהלות של שרית ספקטור לפעילות של נוף ויקואל.

אורלי יקואל אמנם משדרת מסר עיצובי נקי יותר וגנדרני פחות מזה של נוף אבל גם היא צולמה בעבר לכתבת שער במגזין "מרקר וויק", בתחתוני בוקסר וגרביים ארוכים וצבעוניים.האם התגובות הרבות שהתמונה זכתה לה קשורות בהכרח להיותה אישה, ותמונה של גבר בבוקסר היתה נתפסת אחרת? כנראה שכן, ולכן יש לנו עוד דרך ארוכה לעשות, הן ברשת והן מחוץ לה.

שלומית ליר
גל מור
נעם יורן
ריקי כהן
יעל בארי