אם לא תאכל שוטר, יבוא עוד אחד: ביקורת על Prototype 2

לפני כ-15 שנה הגיע לחנויות משחק בשם Postal. המשחק, שהיה פופולרי מספיק כדי לקבל שני המשכונים וסרט (מזעזע בעליל, יש לציין), הצליח לעורר מהומה רבתי כשתקשורת המיינסטרים גילתה אותו. הסיבה לכך היא אופיו של Postal, שביקש מהשחקן להסתובב ברחבי עיר וירטואלית ולהרוג את תושביה החפים-מפשע. נכון, GTA שיצא באותה התקופה כלל מרכיב דומה, אבל הרג אוכלוסייה אזרחית היה בו משני, וההשלכות של המעשה היו ברורות: אם תירה באנשים סתם, יבוא שוטר, אז אולי לא כדאי. בפוסטל, הירי הזה היה המטרה, התכלית של המשחק. השוטרים היו רק הקינוח.

הסיבה לכך שאנחנו נזכרים ב-Postal עכשיו היא Prototype 2. שני המשחקים שונים מהותית, אך פרוטוטייפ 2 (כמו גם קודמו) לא היה יכול להיווצר ללא עבודת התשתית שפוסטל עשה: הוא הבהיר עד כמה האינטראקטיביות חשובה במשחקים, ועד כמה היא נמצאת מעל לכל שיקול מוסרי או עלילתי.

אם אתם נתקלים בספר בו אתם שונאים את כל הדמויות וחושבים שהעלילה מזעזעת, כנראה שתשנאו גם את מכלול היצירה. זה נכון גם לגבי סרטים. בעולם המשחקים? לפרוטוטייפ 2 יש דמות ראשית שלמותה ייחלתי בכל רגע במשחק, דמויות משניות דפוקות לא פחות, עלילה כללית מטומטמת ומזעזעת כאחד. ומשחקיות טובה מאוד, שהופכת את כל מה שציינתי קודם ללא רלוונטי.

Prototype הראשון, שיצא ב-2009, סיפר את סיפורו של אלכס מרסר – מדען שמת וחזר לתחיה כשהוא נגוע בוירוס שנותן לו כוחות על. העלילה המפגרת של המשחק התרחשה על רקע התפרצות מגפה מסתורית בניו יורק, כשכוחות הצבא מצד אחד והמפלצות מהצד השני רוצים להרוג את מרסר. עם קונספירציה על גבי קונספירציה, ניסה פרוטוטייפ לקחת את עצמו ברצינות בצורה קשה מדי, והדבר שהציל אותו היה האקשן. כוחות העל של מרסר, הן התקפיים והן כאלה שאפשרו לו לרוץ על קירות ולקפוץ 50 מטר באוויר, הפכו את פרוטוטייפ לכיפי ומהנה.

במשחק השני, אנחנו זוכים להכיר דמות חדשה – ג'יימס הלר. שנה לאחר סיום אירועי המשחק הראשון המגפה המסתורית הכתה שוב, מסתבר, והלר הוא אחד החיילים המפטרלים בניו יורק מלאת המפלצות. מפגש עם מרסר, אותו מאשים הלר במות אשתו ובתו, משאיר את גיבורנו עם כוחות על דומים מאוד לאלה של קודמו בתפקיד.

הבעיה עם הווירוס היא שכוחות על הוא אולי מוסיף, אבל שכל לדמות הראשית או קוהרנטיות לעלילה - ממש לא. פרוטוטייפ 2 מפגר אפילו יותר מקודמו, עם גיבור איתו אולי אפשר להזדהות בדקות הראשונות, שהופך לבלתי נסבל ומגעיל ככל שהעלילה מתקדמת. ומילא אם דמויות המשנה במשחק היו מעניינות, אך הן מתאפיינות בשבלוניות ומשאירות טעם של קרטון בפה.

ואם כבר בטעם של דמויות עסקינן, מסתבר שקשה מאוד ליצור גיבור מיוסר עליו אנחנו אמורים לרחם, כשהוא אוכל אנשים לארוחת בוקר. תרתי משמע. הלר, כמו מרסר, יכול לאכול אנשים כדי להתחזות אליהם, לשאוב את זכרונותיהם, או סתם כדי למלא את מד הבריאות. ומילא אם היה יכול לאכול רק אנשים רעים במופגן, אבל לא, הוא אשכרה אוכל את האוכלוסיה הכללית של ניו יורק. כי זה נראה לו הגיוני, לעשות את זה, למרות שהוא איש של כבוד ונלחם למען הצדק. דפקט.

למזלנו, המשחקיות של פרוטוטייפ 2 מצליחה – כמו בפעם הקודמת – להפוך את כל שאר חלקי המשחק ללא רלוונטיים. כי בסופו של יום, לקפוץ לגובה של 20 מטרים ולקפץ בין הגגות של ניו יורק, או לרוץ על קירות אנכיים, זה כיף. פשוט כיף. וכן, גם המכניקה של אכילת אנשים והתגנבות לבסיסי צבא כשאתם נמצאים בעורו של מפקד הבסיס היא כיפית.

למעשה, אין כאן הרבה שינויים מהמשחק הקודם. כוחות חדשים, כלי נשק חדשים ודברים חדשים בתוך עולם המשחק שצריך למצוא, אבל בסופו של יום זו פשוט מנה נוספת של אותו התבשיל. מנה עם תבלינים מעט יותר טובים, כי כלי הנשק והכוחות החדשים (והישנים גם, למעשה) מבודלים בצורה מספיק טובה.

הבעיה הגדולה ביותר עם המסע הקולינרי ברחבי ניו יורק היא שמדובר במסע רפטטיבי מדי. רוב המשימות מאוד דומות – לך לשם, תאכל מישהו, תגלה מה הרשעים מתכננים ותעצור את זה – כשרק מעט משימות מספקות גיוון דוגמת הצורך לשתף פעולה עם האויב, או לטוס ברחבי העיר במסוק קרב. ובמשחק הזה, לפוצץ יצורים מהאוויר הרבה פחות כיף משימוש בכוחות על.

ובסופו של דבר, מגלים כי העלילה נגמרת מהר מדי. חמור מכך, גם אם תעשו את כל משימות הצד, אורך המשחק בקושי יעלה על 10 שעות. יש תוכן נוסף, כמו אתגרים שבועיים עם טבלת שיאים אינטרנטית, שזמין למי שרכשו משחק חדש (עם קוד חד פעמי, כך שבעלי עותק יד שניה נדרשים לקנות גישה לתוכן הזה בנפרד). אבל זה לא מאוד מעניין.

המשחק יאבד חלק ניכר מערכו עבור מרבית המשתמשים, לאחר שיסיימו את העלילה הראשית ואת משימות הצד. נכון, אפשר לנסות דרגת קושי גבוהה יותר, אבל פרוטוטייפ 2 מעולם לא נועד להיות מאתגר – הוא נועד להיות כיפי, ואת הכיף הזה מקבלים גם ברמת קושי הרגילה. והאם הכיף הבסיסי שבו יכול להחזיק אתכם גם במצב בו אין לכם מה לעשות חוץ מלהסתובב בעיר, לכסח אויבים ולאכול אנשים? את זה תצטרכו להחליט בעצמכם.