לא לחינם קיבל הדואר השיווקי את הכינוי "דואר זבל". כמעט כל מי שיש לו תיבת דואר אלקטרוני במדינה הזו מקבל מדי פעם (פעם בכמה ימים? שעות? דקות? שניות?) מכתבים פרסומיים מגופים אותם הוא לא מכיר ואליהם לא נרשם, עם הצעות פרסומיות לא רלוונטיות בעליל עבורו. יותר מעשור אני מחובר לרשת האינטרנט, ומעולם לא פגשתי דואר זבל שהיה מועיל עבורי, אפילו שמספר ההודעות הלך ועלה.
בסוף השנה ייכנס לתוקפו החוק, אותו יזם משרד התקשורת, אשר יאפשר לאזרחים לתבוע פיצוי ללא הוכחת נזק ממפרסם שישלח לו דואר אלקטרוני, SMS או הודעת פקס פרסומיים. כמו כן, ייאסר על החברות גם להתקשר לאנשים באמצעות מערכות קוליות אוטומטיות. כל זה, כמובן, כל עוד הנמען לא אישר לחברה לשלוח לו הודעות, כשהסתייגות נוספת היא יחסי מסחר קודמים בהם הנמען מסר את פרטיו.
היום בצהריים נערכה מסיבת עיתונאים שההזמנה אליה כללה את הכותרת המסקרנת "התרמית שמאחורי חוק הדואר השיווקי". חמישה אנשים היו על במת האירוע: רונן וייס, מנכ"ל חברה ששמה "המכללה לעסקים", אשר בא לקדם בתי עסק וללמד אותם איך לשווק ולפרסם עצמם; יאיר כורח - יו"ר התאחדות הסוחרים; ניר קלינגר, מנכ"ל התאחדות המלאכה והתעשייה; גיל דרור בעל חברה לשליחת דואר שיווקי; ונעמי זלצינגר, בעלת עסק קטן ששמו "היתרון היחסי".
מסיבת העיתונאים - בה נאמר כי כ-100,000 בתי עסק קטנים משתמשים בדואר שיווקי, זאת על פי מידע פנימי כלשהו של המארגנים ולא מנתונים רשמיים - הייתה מלאה בהצהרות כגון "אטיאס חונק את העסקים הקטנים", "לקוח נהנה מהעסקים בדיוק כמו שהעסקים נהנים מלקוח" ו"אני לא מוכן שנמות בגלל הממשלה", מתובלים בהכרזות על קיפוח העסקים הקטנים והעדפת בעלי ההון אלה שמסוגלים לשלם על קמפיינים פרסומיים גדולים. היו גם דימויים מעניינים, כמו שלט ענק בו נראו פניו של השר אטיאס ולולאת חנק, יחד עם הכיתוב "אטיאס חונק את העסקים הקטנים".
על תרמית גדולה לא שמענו, אבל מסיבת העיתונאים הציגה הצצה מעניינת למדי לצד השני של המתרס אל האנשים ששולחים ספאם בעצמם או מעודדים אחרים לשלוח אותו. הטענה שלהם פשוטה - לבתי עסק קטנים אין כסף כדי לקנות פרסום חוצות יקר וכדי לשרוד הן צריכות להטריד אותנו. הצידוק המוסרי שלהם הוא שיש אנשים שדווקא פונים אליהם בעקבות שליחת הדואר, ושכדי למחוק דואר זבל צריך שניה אחת. מה עוד, שאנחנו מקבלים דואר שיווקי מאז קום המדינה, אז מן הראוי היה שנתרגל כבר.
לאמץ מודל כושל
משתתפי האירוע, ובראשם רונן וייס, הבהירו לא פעם כי הם לא רוצים לגרום לביטול הצעת החוק, אלא לדיון. לטענתם, אפשר לאמץ בישראל את הדגם האמריקאי (הכושל) בו יש מאגר כתובות אחד וממנו ניתן לצאת בקלות. לכל הפחות, הם אומרים, צריך לשבת ולדבר.
כשנשאל וייס על הסיבה לפתיחת המאבק רק היום, לאחר שהחוק כבר עבר, ענה כי יש פעילות כבר מספר חודשים ולוקח זמן לארגן אנשים ולפתוח בפעולות מחאה. עם זאת, סירב וייס להגיד לכמה אנשים בדיוק הוא כבר פנה, כמה מהם תמכו בו ומהן פעולות המחאה המתוכננות.
אצלי, ונראה לי שגם אצל רבים אחרים, הדואר השיווקי על כל צורותיו מעורר אנטגוניזם מיידי. הוא אמנם לא מטריד פיזית כמו מדוזות או יתושים, אבל מדובר באחת המגמות הבעייתיות ביותר באינטרנט כיום, שנובעת מהחינמיות של שליחת הודעות מייל.
ועם זאת, יש גם בחוק עצמו לא מעט בעיות. העיקרית שבהן היא האכיפה החוק נראה כמו חוק תדמיתי גרידא של משרד התקשורת, כיוון שהאזרחים הפשוטים לא ירבו להתלונן ומשרד התקשורת עצמו, ספק אם יעסוק כל היום בתפיסת ספאם, אפילו אם זה יגיע לתיבות של עובדי המשרד. אין להם את כוח האדם הדרוש למשימה.