מכורים: לשתף את כולם בחיים שלנו

יותר מ-250 מיליון תמונות שמועלות לפייסבוק מדי יום, יותר מ-30 מיליוני משתמשים ברשת החברתית אינסטגרם שמבוססת על תמונות (ונרכשה השבוע על ידי פייסבוק), החשיבות אותה מייחסות יצרניות הטלפונים הסלולריים למצלמה שבפנים - כל אלה הם סימן של משהו לא טוב שקורה ברחבי העולם. שיעבוד, יש שיאמרו, לעדשת המצלמה.

הכתובת הייתה על הקיר הרבה מאוד שנים. מצלמי העיתונות, שצילמו כשרובים מכוונים אליהם, ועד להורים של שנות ה-90' שלפעמים חוו את כל הטיולים המשפחתיים דרך המסך של מצלמת הוידאו הביתית - החיבה האנושית לתיעוד אירועים חשובים יותר ופחות מעולם לא הייתה נסתרת. היא כן הייתה מוגבלת, אבל, בזכות הטכנולוגיה שהקשתה עלינו את התיעוד - המצלמות הכבדות והלא-נוחות, עלות הפיתוח הגבוהה ואיכות התמונה הירודה במצלמות הווידאו לא הצדיקו לצאת מהבית עם המצלמה כל יום ויום.

ואז הגיעו שנות האלפיים, עם שלוש מהפכות גדולות בתחום הצילום: הראשונה היא הצילום הדיגיטלי, שהקטין את האריזה של כל המצלמות והגדיל את האיכות. מעבר לכך, צילום תמונות סטילס הפך לעסק חינמי, כמעט נטול מגבלות תפוסה, ומידי. המהפכה השניה, שנמצאת כעת בעיצומה, היא זו של הצילום הסלולרי. נכון, הטלפונים הסלולריים עדיין לא טובים כמו מצלמות ייעודיות, בעיקר בגלל גודל העדשה, אבל התחום משתנה, וכיום אפשר לומר שמרבית הטלפונים "טובים מספיק".

המהפכה השלישית כבר הוזכרה - אלו הם השירותים האינטרנטיים שהופכים את השיתוף של התמונות שצילמנו לקל ומהיר. והם אלה שמהווים את הבעיה האמיתית, בגלל הצד הנרקיסיסטי והאגוצנטרי של הרשתות החברתיות. הכמיהה של האנושות לשבחים והצורך שלנו להראות לאחרים את הישגנו גורמים לכך שאנחנו מנצלים לרעה את הטכנולוגיה שהפכה את הצילום והשיתוף לקלים ופשוטים.

לפני כחודש, התפרסם מחקר של אוניברסיטת מערב אילינוי בה נבדק הקשר בין הסממנים החברתיים של הפרעות נרקיסיסטיות לבין לבין שימוש ברשת החברתית פייסבוק. ואכן, לאנשים שקיבלו ציונים גבוהים במבחני נרקיסיזם, היו הרבה יותר חברים והרבה יותר פעילות בפרופיל, כאילו היה זה חלון הראווה בו הציגו עצמם.

הדרך העיקרית בה זה מתבטא היא החזרה אל המנהג הבזוי של שנות ה-90' לחוות אירועים דרך המצלמה. אנשים שיוצאים לטיולים שוב עסוקים כל כמה שניות במציאת פוזה חדשה לתמונה, והעלתה לרשת. במקום להסתכל על המונה ליזה בלובר, אנחנו מסתכלים על המסך שמסתכל על המונה ליזה בלובר. במקום לדבר עם הילדים, אנחנו רק מביימים אותם.


לפעמים זה אפילו יכול להיות מסוכן. הצילום הפך, עבור חלק מאיתנו, להרחבה של תגובת "הילחם או ברח". על פניו, "הילחם, ברח או צלם" הגיוני רק כאשר מדובר בצלמי עיתונות שזו עבודתם - למה שאדם מהישוב יסכן עצמו כדי לצלם את הצונאמי מתקרב לביתו או בניין קורס במרחק נמוך מדי ממנו? אבל לא, אנשים עושים את זה, תוך סיכוי החיים שלהם, כשהמחשבה הבאמת-מפחידה שיש להם בראש היא "וואו, חכו שהחברים שלי ייראו את זה בפייסבוק". אפשר להיות בטוחים שלפחות חברי אמת לא יעדיפו תמונה על חבר חי.

אך הבעיה היא שמבעד לעדשה, אתם לא רואים את המציאות, אלא רק חלק ממנה. דניס דאנלווי, פרופסור באוניברסיטת דרום אורגון שמתמחה בתרבות ויזואלית, גורס בראיון ל"סן-פרנסיסקו כרוניקל" כי הטענה ש"המצלמה לא משקרת" היא מיתוס, וכי צריך להתייחס אל מה שמובע בהן עם דרגה של סקפטיות. "ברגע שאני מרים את המצלמה, אני עורך את המציאות" הוא אומר.

לשיעבוד שלנו אל עדשת המצלמה יש גם אספקט שני, מדכא לא פחות. אם אנחנו מצלמים כל הזמן, כנראה שאנחנו גם מצולמים כל הזמן. "ראיתי אותך ברקע בתמונה של מישהו שאתה לא מכיר בפייסבוק ונראית מטופש" זה ה"ראיתי אותך ברקע בכתבה בחדשות ונראית מטופש" החדש. חיינו מתועדים משלל זוויות שונות גם כשאנחנו לא מודעים לכך, לא על ידי האח הגדול אלא על ידי אנשים כמונו, שרק רוצים לצלם משהו מרגש.

ואם צד אחד של השיעבוד למצלמה הוא הצורך הכפייתי לצלם אירועים מרגשים, הצד שני הוא לנסות וליצור אותם מאפס. "אם אני אצלם את הסנדוויץ' הזה עם פילטר העומק של אינסטגרם, אולי אפשר יהיה לגרום לו להיראות כמו מייקל ג'קסון" היא מחשבה שבטוח עברה בראשו של אדם כלשהו בשנה וחצי בה אינסטגרם קיימת. וחבל.

אז אולי הגיע הזמן להפסיק? להפסיק לביים תפוזים לכדי פוזות פרובוקטיביות וילדים לכדי פוזות של תפוזים? ואולי שווה גם לשקול מחדש את עניין הצורך הכפייתי לצלם אירועים שאולי כן מעניינים, אך לא מאפשרים לחוות אותם כראוי דרך העדשה. וכן, זה כמעט כל אירוע - מהופעה ועד למלחמה. תיעוד עתידי זה טוב ויפה, אבל הריחוק אותו הוא יוצר בינינו לבין האירוע פשוט הופך את כל העניין ללא-כדאי.


כי האלטרנטיבה היא בעייתית מאוד - עולם של עדשות ואנשים שלא מסוגלים להיפרד מהן, עולם בו לפעמים הפעם הראשונה בה אנחנו רואים תמונה שצילמנו לא נועדה להזכיר לנו אירועי עבר ולרגש אותנו באמצעות קומפוזיציות מעניינות אלא פשוט לספר לנו מה היה גם באירועים בהם נכחנו. ומי רוצה לחיות ככה?