חנות קטנה ומטריפה: הבלוג

אסי חיים קורא להם "המורדים": החייט אליהו חודר, שתופר ז'קטים בעבודת יד עם תפרים נסתרים; מוכר המנורות משה מאירוביץ' שנכנס לביזנס כשהתבקש לעזור לבעל חנות מנורות בגיל 12 וחצי ופתח חנות משלו; מוכרת התרמוסים יהודית וידר, שהיא ומשפחתה ממשיכים לייצר תרמוסים בעצמם בעקבות בעלה שנפטר; הנגר יוסי גטניו שמסביר ש"עץ זה כמו החיים – כל פעם משהו אחר"; ורבים אחרים, אנשי מקצוע ובעלי עסקים ש"נשכחו בזמן", כלשונו. הוא מתעד אותם בבלוגו "המורדים", שכותרת המשנה שלו מסבירה את השם: "הם שורדים כבר עשרות שנים והם לא מתכוונים לוותר".

הכל התחיל מסיבוב בתל-אביב בחיפוש אחר נושא לפרויקט צילום בקורס שעבר חיים ב"צילום בעם". "יש לי משיכה לסוג הזה של חנויות, למקומות הקטנים, המשפחתיים, למקומות שנותנים לסביבה לגדול יחד איתם, בלי הרצון לרדוף אחרי הזנב של עצמם בשיווק, בעיצוב הפנים. מקומות שהזמן הוא חלק מהעניין", הוא אומר. החנויות הישנות שאבו אותו לתוכן ומשכו אותו לשיחה עם בעליהן. בשלב הראשון לשיחה, שבה חיים, עיתונאי במקצועו, רשם בפנקסו, ואחר כך, כשהם נפתחו כלפיו - גם בצילום.

כשהציג את הפרויקט בתערוכת הגמר, היו לו עשר תמונות. הוא ביקש להמשיך ולתעד את העולם הנעלם הזה, והבלוג היה התפתחות טבעית. "הרגשתי סוג של - שליחות תהיה מילה גדולה מדי, אבל הרגשתי שאני חייב לתעד לפני שהדברים נעלמים – והם נעלמים. בבן יהודה הייתה חנות מנורות משנות החמישים. עברתי שם פעם בלי מצלמה ודיברתי עם הבנאדם שהיה שם, מאוד מבוגר, ואמרתי לעצמי שאני צריך לחזור לצלם. בכל פעם שהייתי עובר שם עם הקטנוע היה סגור. הוא היה מגיע לשעתיים וסוגר. הייתי עובר שוב ושוב ולא מצליח, ואז פתחו שם מכבסה, המקום נסגר ואין יותר. זה מירוץ נגד הזמן לתעד את המקומות האלה. זה לא כמו פעם, כשהבן של בעל העסק היה ממשיך. המודרניות מוציאה אותם, זה לא נשאר. אני מנסה כמה שיותר. לא רק בתל-אביב, אבל זה קשה לי".

זה קשה משום שלא פשוט למצוא את העסקים הללו, וחיים גילה שהדרך הכי טובה לעשות זאת היא בשוטטות ברגל. "אני לוקח את המצלמה והחצובה ומתחיל להסתובב, לחרוש רחובות, ברגל בדרך כלל. רק בהליכה ברגל אתה נופל על המקומות האלה. קשה לראות אותם בנסיעה על קטנוע או ברכב. מעבר לזה שהם נשכחו בזמן, זה כאילו הם מתחבאים בין החנויות והעסקים הרגילים. הגעתי לחיפה, ולא ידעתי לאן ללכת. הלכתי לעיר התחתית והתחלתי להסתובב, ורק אחרי שעתיים התחלתי לגלות מקומות וצילמתי. אם יש כאלה שיודעים ומכירים עוד מקומות - אני אשמח לשמוע".

אף שהצילומים מרהיבים, הדפדוף בבלוג עשוי לגרום לתחושת דכדוך בגלל המראה הדל של חלק מהמקומות, והאמפתיה לאנשים המבוגרים שממשיכים להגיע בעקשנות, גם כשהלקוחות - לא. "הרבה אנשים אומרים לי שהתמונות והסיפורים זה קצת עצוב, זה לא שהאנשים האלה מוצפים בעבודה", אומר חיים. "הרבה מהם מחזיקים בשיניים כדי להגיע ולפתוח. יש בזה קצת עצב, אבל אני רואה את זה כדבר מאוד אופטימי – הלוואי עליי בגיל הזה לקום לעבוד. מרים גבעוני מכלבו יחזקאל בצפון אבן גבירול היא בת 86 או 87!".

חיים מאמין שחלק מבעלי העסקים עובדים בשביל לחיות, במובן המילולי ביותר: "חבר שלי קרא את הבלוג וזה נורא ריגש אותו, והוא סיפר לי על סבא שלו, שהיתה לו חנות וילונות שהוא עבד בה עד גיל 92. הוא החליט יום אחד לסגור את העסק, ושלושה חודשים אחרי זה הוא נפטר. החנות והעסק זה מה שהחזיק אותו, היה לו למה לקום בבוקר. אתה מרגיש את זה על הרבה מהאנשים האלה. העסק, להמשיך לעבוד, זה מה שמחזיק אותם, נותן להם סיבה לקום בבוקר".