"יכול להיות שפיטורים זה הדבר הכי טוב שיקרה לכם" אומר ג'ף קני פולבר בשובבות פרובוקטיבית אופיינית, ומוסיף בחיוך "כן, אין לדעת אם האדם הבא שתפגשו או שיפגוש אתכם ישנה את חייכם". אמנם לא נראה לי שצריך להיות מובטל כדי להכיר אנשים חדשים, אבל גם שינוי בחיים יכול להיות דבר מועיל. מצד שני, הרבה יותר קל להפריח משפטים דו-משמעיים לאויר בסגנון חתול הצ'שירי מארץ הפלאות כשאתה ג'ף פולבר, האדם והמותג.
לפעמים נראה שפולבר עובד בלהיות עצמו וחי במרחב האינטרנטי: האדם שהמציא את עצמו מחדש בגיל 30 בתור מלך ביצת הרשתות החברתיות מגלם את סגירת הפער בין האונליין לאופליין. הוא גם חוגג את סגירת המרווח הזה. כל ביקור של פולבר בארץ הוא מסיבה אחת גדולה. הוא מוזמן למלא אירועים, מרצה, מתארח, וכמובן מזמין בעצמו למסיבות ולארוחות בוקר בהן מתיידדים יזמים, אנשי תעשיית האינטרנט ולווייניהם.
בארוחה שהתקיימה אתמול ,למשל, התארחו כ- 500 איש בבית ציוני אמריקה ועשו בעיקר, נו, למה להסתיר, שמוז בין הקפה לקוראסון. פולבר הוא תופעה ייחודית והוא מלא בהתלהבות, אופטימיות ורוח של עשייה. הוא גם מלא ברוחניות - מעבר לחוש העסקי המחודד שלו, לאינטואיציה שלו ולפעלתנות האינסופית שלו הוא ניחן בגישה ייחודית לחיים שכולה חיוביות ואהבת אדם. בלי ציניות.
עוד בוואלה!
אמאלה! אמא בטוויטר
הרבה נכתב על ג'ף פולבר. יקיר קהילת היזמים הישראלית, גורו טכנולוגי, אחד מהשחקנים הבולטים בתעשיית ה-VoIP. משקיע בטוויטר, שחקן פעיל בפייסבוק עם יותר מ- 5000 חברים וגם מאמין נלהב בהי-טק הישראלית עם השקעות ביותר מ- 50 סטארט-אפים מקומיים. אין פלא שהוא נחשב למגה-סלב בתעשייה המקומית ושלהסתובב במחיצתו בכנס האינטרנט הישראלי גורם למקום להדמות להפסקה בתיכון בה כולם רוצים לחלק כיפים ולחלוק בתהילה.
אפרופו חלוקה, פולבר עכשיו ממנף את ההבנה העמוקה שלו ברשתות חברתיות ופותח סטארט-אפ משל עצמו יחד עם שני בחורים מקומיים רונן רז ויותם טרוים. "מיכמוני" שמו - נשמע לכם נרקיסיסטי? יש מצב. באנגלית זה מצלצל נחמד דוקא - mikamoni. "מיכמוני" אמור לעלות בקיץ ומטרתו לתת כלים לאנשים שהם "מהגרים דיגיטליים", כפי שפולבר מכנה אותם. מהגרים דיגיטליים, לדברי פולבר, הם אנשים "שצריכים דרכון כדי להכנס לאינטרנט, אלה שלא נולדו לעולם הדינמי והקצת משוגע הזה". אז אתם מכוונים לאמהות ולסבתות שלנו?אני לא בטוחה שבא לי לראות תמונות של אמא שלי אונליין או לשמוע בטוויטר מה סבא שלי חושב ונגד מי הוא שיחק ברידג' היום. פולבר מוכן להודות ש"קיימת אי נעימות מסוימת בהתנהלות מול ההורים אונליין" אבל מתעקש שדור ההורים הוא לא בהכרח קהל היעד של הסטארט-אפ שלו. הוא כן מאמין שיוכל להפיץ את בשורת האונליין ולייצר כלים פשוטים להבנה ולתפעול לאנשים שלא שוחים באינטרנט.
הסטארט-אפ נמצא כעת בשלב ראשוני ופולבר עצמו כרגע נמצא במצב בו הוא מחפש משקיעים ולכן הוא שומר על ערפול לגבי אופיו של המיזם החדש, אבל מוכן להגיד שקהל היעד הוא לא רק אנשים שלא מכירים את האינטרנט, אלא גם כאלה שיודעים לשחות אבל רוצים לעבור למסלול המהיר. "מיכמוני" אמור לספק חווית משתמש נעימה בעלת ערך מוסף ל"מהגרים" ו"ילידים" כאחד. במילים אחרות, הוא מזמין את המהגרים למסיבה, אבל גם המקומיים יהנו לרקוד שם.
חדל קשקשת ברשת
פולבר גם כותב "ארגזים" על עצמו בעצמו. הוא פעיל מאוד בטוויטר, שם הוא אומר מידי בוקר שלום לחבריו מכל העולם ממקומות שונים בעולם בהם הוא מזמין לכנסים ולארוחות בוקר (בישראל הוא כבר עשה 12 ארוחות השנה, ואנחנו רק ברבעון הראשון). התקשור העצמי והתקשורת עם המוני החברים שלו תורמת בצורה די נכבדה לייצור הרעש ברשת.
מדי יום פולבר מתקשר ומייצר מספר נכבד של טוויטים (צפצופים) בשדה המשחקים הלוהט החדש של הרשת - רשת המיני-בלוגים טוויטר, בה הוא מושקע מתחילת דרכה; "מה שלא גורם לי לאהוב אותם פחות", הוא אומר.
כשכולם מדברים בבת אחת אי אפשר לשמוע כלום, זה ידוע. אבל נראה שאנחנו נאלצים לפתח הפרעות קשב כדי להכיל את כל המידע שאנחנו מוצפים בו, בו-זמנית, כל הזמן. אז מה עושים עם כל הרעש הזה, שאלתי אותו. איך מייצרים עומק בעולם שהולך ונהיה שטוח? פולבר לא מתרגש. "צריך תמיד לזכור שיש אדם אמיתי שעומד מאחורי הטוויט", הוא אומר. "העולם הזה קורה בזמן אמת והידע העצום שמציף אותנו מוסיף ערך אמיתי לחיים שלנו בין אם הם ברשת או מחוץ לה".
הניגוד בין השניים לא מזיז לו יותר מידי הוא מאמין באיזון בין החיים האמיתיים והחיים אונליין שהם לא פחות אמיתיים עבורו. הוא סבור שמיידיות המידע, הישירות והזמינות שלו מוסיפים לכיף ולתקשורת ומקלים על אנשים ביישנים להפתח, לתקשר. וזה שהמסרים קצרים לא בהכרח אומר שהם "שטחיים" הוא טוען. מה גם שאם אנשים ינצלו לרעה את האמון שגולשים אחרים נותנים בהם ויציפו את בני השיח שלהם במסרים פרסומיים, משעממים, שלא תורמים כלום חוץ מרעש, מהר מאוד הם יגלו שהם לבד. שהם מחוץ למסיבה, והם מצפצים לעצמם בעצמם. והאדם בסופו של דבר הוא חיה חברתית.