הטכנופובית והמפלץ באדום

הכל התחיל במפגש של כמה חברים לפני שבוע, אז הסברתי לידידתי, בעלת הידע הטכנולוגי הרב ביותר בקבוצה, על כל תחליפי פנדורה הקיימים, והיא פערה עיניים גדולות ותמהות. "די!" אמר מישהו. "כבר שעה שאתן מדברות רק על מחשבים ואינטרנט!" לחרדתי הבנתי שהוא צודק. מעולם לא הצלחתי עד אותו יום להחליף עם מישהו יותר משתיים-שלוש מילים בקשר לאינטרנט, ואחת מהם היתה בדרך כלל "הא?"

"ווי, ווי," צחקה אותה ידידה. "מאז שהתחלת לכתוב את הטורים האלו, הפכת מטכנופובית לטכנופילית."

אבוי! חשבתי. באמת כבר מזמן לא הסתבכתי בהפעלת הטלויזיה, לא נתתי בטעות להאקרים גישה למייל שלי, לא הרסתי למישהו מצלמה דיגיטלית. האמנם אני חדלה, לאט אבל בטוח, להיות טכנופובית?

דבר אחד ודאי - החיפוש אחרי תחליף לפנדורה, שהוביל אותי מדי שבוע לאכזבות שונות, בא אל קיצו המאושר כשפנדורה חזרה אל מחוזותינו בשבוע שעבר. בעודי חוככת בדעתי האם האושר של הקשבה למוזיקה טובה מדי יום, כל יום, שווה את אובדן עבודתי, החלטתי לנסות להפריך או לאשש את הטענות בדבר טכנופוביותי, וביקשתי מאחי ללמד אותי לעשות משהו חדש במחשב. אני חושבת שהוא חיכה שנים ליום הזה. דמעות אושר עלו בעיניו והוא פינה עבורי את כסא המנהלים המגניב שלו (הופתעתי לגלות שישבנו לא היה מודבק אליו בדבק מגע), הושיב אותי, ודחף דיסק לכונן. "את מכירה משחקי מחשב?" שאל.

"בטח!" אמרתי בגאווה. "סוליטר, פריסל, וגם שולה המוקשים!" אחי נאנח ונד בראשו, כאילו הייתי אחד מאותם ישראלים שטסים לסופשבוע בטורקיה וחושבים שהם ראו חו"ל. בינתיים, תזמורת עוגב אדירה עלתה מתוך הרמקולים העצומים של המחשב, מלווה בקולות רעם עזים. "תכירי," הוא אמר, דוחף את הכסא מעט קרוב יותר לשולחן. "זה דיאבלו."

התזמורת התגברה, עלתה והתעצמה, ברק האיר את החדר, ודמות מפלץ אדום הופיעה, ממלאת את המסך בטפריה האדירים, קרניה החדות וחיוכה המרושע.

צרחתי.

כשאחי הצליח שוב למשוך אותי מתחת לשולחן ("לא רוצה," יבבתי, "ראיתי סרטים כאלו, בסוף המפלצת הורגת את הטכנופובית!"), הוא הבטיח שנלמד לשחק צעד-צעד, ושיש עוד הרבה זמן עד שאצטרך להתמודד עם המפלץ האדום.

בדיאבלו בוחרים דמות מתוך מאגר של שבע: דרואיד, פלדין (לוחם צדק, או משהו כזה), נקרומנסר (מכשף מתים), אמזונה, ברברי, קוסמת, ומתנקשת. לכל אחד מהם יש קסמים שונים, אביזרים שונים ויכולות שונות. המשותף לכל הבנות היה לבוש שהשאיר מעט מקום לדמיון. אבל מי אני שאתלונן על כאלו דברים. בחרנו בקוסמת. "יופי," אמר אחי. "עכשיו, יש כאן איזה סיפור לא רלוונטי על זה שדיאבלו משתלט על העולם-"

"דיאבלו?" נבהלתי.

"-לא רלוונטי," המשיך אחי. "המטרה של המשחק היא להרוג מפלצות ולצבור כסף וכלי נשק ושריונות ואביזרים מגניבים שיביאו לך יותר מזל ודברים מכושפים, כדי שתוכלי לעלות שלב ואז להרוג עוד מפלצות."

כבוגרת די.אנ.די, היה להסבר הזה משמעות בעיני יותר מלכל מה שהוא אמר עד עכשיו. לא הבנתי איפה האלף והגמד נכנסים לתמונה, אבל הפגנתי רצון רב יותר לשחק.

כשמתחילים לשחק בדיאבלו, המסך שלכם מתמלא בשטויות. בצד שמאל, למשל, יש בועה מלאה בצבע אדום, שלא צריך להיות גאון כדי להבין שהיא מייצגת את החיים שלכם ("אם זה מתחיל להיגמר, תברחי", אמר אחי). בצד ימין, לעומת זאת, יש בועה מלאה בצבע כחול, שאמורה לייצג משהו שנקרא "מנה". מנה של מה? עד כה לא הבנתי. "אם זה מתחיל להיגמר, תחליפי נשק ותרביצי לאנשים מקרוב," אמר אחי.

הרבצתי.

לא, אני באמת לא יודעת למה קיבלתי עוזרת. שתינו נהרגנו כל כך הרבה פעמים, שפחדתי שתישאר לנו מזה טראומה לכל החיים.

"תראה איזה קטע," אמרתי לאחי כשחזר אחרי שעתיים וגילה לשמחתו שאני עדיין מבלה עם דיאבלו. "כל פעם שאני מתה, היא מתה מתוך הזדהות! נכון שזה מגניב?"

"מה את עושה?" הזדעק אחי ומשך במהירות את העכבר מידי, קוטל שלושה שדים, עכביש ענק ושתי רוחות רפאים בהינף אצבע. "את לא רואה שיורים בך? את לא שומעת שאת נפגעת? את השדים צוחקים? את העוזרת שלך צועקת?" הוא השתהה, מבחין שגם הוא לא שמע דבר מכל אלו. "רגע, מה זה? מה את שומעת?!"

"פנדורה," אמרתי, והגברתי קצת את הרמקולים. "ידעת שאפשר לשמוע מוזיקה בזמן שאתה משחק?"

בשבוע הבא, ככה הבטיחו לי, עוברים לשחק בבאטל-נט, זאת אומרת, מול שחקנים אחרים של דיאבלו בכל העולם, דרך האינטרנט! נכון שזה מגניב? דיאבלו, הנה אני באה! אחי ביקש שאני אזהיר מראש את ציבור הגולשים.