אתמול פורסמו בוואלה!טק שני מקרים של פרסומים מעוררי מחלוקת בפייסבוק: סטודנטית מ"הדסה" שכתבה שהיא שמחה על כך שחיילי צה"ל נהרגים, ועובדת רשות הדואר שכתבה שצריך לשלוח שמאלנים לתאי הגזים. במקרה הראשון, מיהרה מכללת "הדסה" להתנצל והצהירה שהיא תנקוד בצעדים משפטיים נגד הסטודנטית. במקרה השני, הבהירה חברת דואר ישראל כי היא אינה אחראית להתבטאויות של עובדיה.
זו אינה הפעם הראשונה שגולשים פונים למקום העבודה או הלימודים של גולש, בבקשה לנקוט נגדו צעדים בשל התבטאויות ברשת החברתית. לפני מספר שנים, כזכור, התפרסמה תמונה של צעיר מתעלל בחתול, והגולשים הזועמים בחרו לפנות למקום עבודתו ולדרוש את פיטוריו המיידיים. בימים אלה פועל גם עמוד פייסבוק בשם "לא בבית ספרנו" בנושא: בכל פעם שמתגלגל לידיו סטטוס של גולש ערבי שכותב נגד צה"ל, ואשר מועסק במקום עבודה ישראלי, העמוד פונה למקום העבודה ודורש את פיטוריו של הגולש.
מה מותר לכתוב בפייסבוק?
אז מהי היא באמת האחריות של גוף ממסדי כלפי ההתבטאויות של עובדיו או תלמידיו ברשת החברתית? האם באמת אפשר לדרוש פיטורים או סילוק של גולש?
ישראל היא מדינה דמוקרטית, בדרך כלל. וככזו, חופש הביטוי בה הוא מורחב ומגן על כל התבטאות שאינה מסיתה לאלימות, מסיתה לגזענות (אפילו אם היא גזענית בעצמה) או קוראת למרד מסים. ביחס לשכנינו הטבעיים, גבולות הביטוי הם אכן רחבים: מותר לנו לבקר את הממשלה, מותר לנו לבקר מעשים של חברים או לקרוא למסעדה מיותרת. אסור לנו, בדרך כלל, לקרוא למישהו אנס כאשר הוא כבר לא מוגדר כאנס על פי חוק, להוציא דיבה פה ושם, להשתמש בחירות הביטוי שלנו כדי להפר זכויות יוצרים או לפגוע בפרטיות של מישהו וכדומה.
אבל, מה לעשות, העובדה שמותר לנו לומר דברים לא אומר שאנו חפים מסנקציות בגין התבטאויות אלו. אירועי המלחמה האחרונים הציפו התבטאויות בעייתיות, מימין ומשמאל, שגם אם הן יכולות, באור או צל מסוים, להראות חוקיות, הן מראות שלצד החירות להתבטא, יש מחיר שצריך לשלם במקרים שהביטוי הזה הוא פוגע, גם אם הוא חוקי.
החוק קובע מה מותר לומר, לא המכללה
השאלה "מהן גבולות הביטוי" ו"האם מעסיק או מוסד לימודים יכול להטיל סנקציות על תלמיד" תלויות בדרך הכלל לא בחוק הכללי אלא דווקא בתקנונים של אותם מקומות ובהסכמי העבודה הקיבוציים. לדוגמא, עובדי משרד החינוך כפופים לחוזר מנכ"ל שקובע את הוראות המשמעת הרלוונטיות והאיסורים הפוליטיים. לעובד משרד החינוך, כמי שמקבל תשלום מהציבור, אסור "להעביר בפומבי ביקורת מעליבה או פוגעת על הכנסת וועדותיה, ובכלל זה החלטות וחוקים שנתקבלו על ידה, וכן על הממשלה ומשרדיה, ובכלל זה מדיניות הממשלה" (לקריאה מעמיקה יותר, דו"ח של מרכז מחקר ומידע של הכנסת על חופש הביטוי של עובדי ציבור). כך שבמקרה של רשות הדואר, נראה שמכיוון שמדובר בעובדת מדינה, יש לא מעט סנקציות על התבטאויות פוליטיות או לא הולמות.
לסטונדטים, שאינם עובדי מדינה, יש חופש ביטוי מורחב יותר. כסטודנט לא אמורה להיות זיקה של רשמיות בין מוסד הלימודים שלו לבין דעותיו האישיות, ואלה אמורות להבחן על פי נורמות שבחוק: אם מדובר על פרסום שהוא הסתה לגזענות או אלימות שאסור על פי חוק העונשין, יש להפנות את התלונה למשטרה ולא למוסד האקדמי. חופש הביטוי של סטודנטים במוסדות אקדמיים צריך להקבע על ידי גבולות החוק, ואף לאפשר הפגנות אשר אינן נעימות לאוזן. במקרה של הסטודנטית ממכללת "הדסה", למשל, אין למכללה יותר מדי מה לעשות כשם שלאוניברסיטת בר אילן לא היה מה לעשות לאחר שיגאל עמיר רצח את רבין.
כאשר מדובר על מעסיקים פרטיים (ולא המדינה או גופים ציבוריים), הנושא מתחיל להיות מעניין: במצב כזה, חוק שוויון הזדמנויות בעבודה אוסר על אפליה מחמת השקפה. במצב כזה, קשה יהיה לראות אפשרות שבה עובד בחברת היי-טק יפוטר בגלל שנכח בהפגנה כזו או אחרת (להבדיל, נניח, מהתנהגות אלימה והרשעה בעבירות אלימות).
עכשיו, השאלה מה קורה לא בהפגנה הגדולה, אלא בסטטוסים הקטנים. רוב ההתייחסות בתקנון שירות המדינה הוא להפגנות או ראיונות בתקשורת. לא נאסר, בדרך הכלל, על עובד מדינה להביע את דעותיו במקומות פרטיים, קטנים, שיחות סלון. ואז עולה השאלה: האם בתי המשפט יפסקו שהרשתות החברתיות דומות יותר לשיחות סלון, או שהן אמצעי תקשורת? דומה שלבינתיים, הפסיקה הולכת לכיוון השני.