שנת הסנאף

יש דברים שלא תראו בעיתון, או בטלויזיה. תמונות זוועה של תינוקות מתים. תיעוד וידאו של עריפת ראש מול המצלמה. ולהבדיל, תמונות עירום גנובות של סלבריטאיות. ואת כל שלושתם יכולתם לקבל ישר אל הוריד הסלולרי או אל הפיד בחודשים האחרונים. רצח וסקס ודם וזוועה: צריכת הרשת של אנשים נורמליים לחלוטין, לכאורה, הפכה פתאום לערוץ סנאף. איך זה קרה?

העולם הוא עסק למבוגרים בלבד. סקס ואלימות קיימים בכל מקום. השאלה היא כמה מכל זה אנחנו רואים. לפני האינטרנט, יכולנו לראות את מה שאמצעי התקשורת סיפקו לנו, ולא יותר מזה: מה שלא ראינו בעיתון או בטלויזיה – פשוט לא ראינו. לכלי התקשורת היתה אחריות כפולה: לתת לנו את כל מה שאנחנו צריכים לדעת, וגם להציג את זה באופן שלא יפגע בנו. לתת לנו את הידיעות על הרצח, לא את התמונות של הגופה. מידע, לא פורנוגרפיה.

האינטרנט שינה את המצב, כפי שהוא שינה כל דבר אחר. אבל זה לא שכל הסכרים נפרצו ברגע שהמשתמש הראשון לחץ על לינק כחול. כפי שאמרה אותה מומחית נודעת, לאינטרנט יש שכבות: על פני השטח נמצאים האתרים המיינסטרימיים והמהוגנים – לפחות בעיני עצמם – המהווים את שער הכניסה של הרוב הגדול של משתמשי האינטרנט. רבים מהם לא ירחיקו אף פעם מעבר למה שאותם פורטלים מציעים להם.

בקצה השני של האינטרנט, במחשכים, נמצאים הדברים הגרועים באמת. תמונות וסרטונים של הזוועות הגרועות ביותר שתוכלו לדמיין – כל מה שאי פעם תועד בזמן מלחמה, או על שולחן חוקרי מקרי המוות – נמצא שם. הזוועות הן לא תופעה חדשה ברשת, הן שכבו שם מאז ומעולם עבור כל מי שנמצא בידיו הלינק הנכון, והוא חולני מספיק כדי לרצות להקליק עליו. נכון שכל דבר "נמצא במרחק של כמה קליקים", אבל לא כל אחד מכיר את הקליקים הנכונים, וטוב שכך.

מה שעשו הרשתות החברתיות הוא לקצר, יותר ויותר, את המרחק בין פני השטח לבין עמקי המצולות האפלים. מלמעלה, המדיה הותיקה מתקרבת יותר ויותר לפייסבוק: אין היום אתר, עיתון או ערוץ טלויזיה שלא עוקב אחרי מה שפופולרי באינטרנט ומדווח על כך מיד, כדי שלא יפספסו חלילה את מה שחם. חלקים גדולים מה"עיתונות" היום הם פשוט גירסה ארוזה מחדש של פייסבוק. ומצד שני, מלמטה, הרשתות החברתיות גם קירבו את הפינות האיזוטריות, המוזרות והנידחות של האינטרנט אל הגולש הממוצע: מספיק אדם אחד שישתף תמונת זוועה כדי לזהם את הפידים של מאות אנשים. ואם לפייסבוק ויוטיוב עוד יש שליטה מסוימת על התכנים הנמצאים בהן, ובמקרים מסוימים הם מוחקים תכנים פסולים בעיניהם – את מה שלא תקבלו בפייסבוק תוכלו לקבל בווטסאפ. ווטסאפ, להגדרתה, אינה דומה לפייסבוק אלא לטלפון; זה לא "אתר ציבורי" אלא אמצעי תקשורת בין בני אדם. הרעיון לצנזר את ווטסאפ נשמע מופרך בערך כמו הרעיון להפעיל מגבלות צנזורה על הטלפון, כדי שלא תוכלו לומר מילים לא יפות.

פייסבוק סירבה להסיר סרטון המתעד שריפת חתול

התוצאה המצטברת של כל זה היא שהמרחק בין העמוד הראשי של העתון לבין האתר הנידח ביותר הצטמצם כמעט לאפס. "התוכן הזוועתי, שבעצם מאז ייסוד האינטרנט נמצא באתרים ייעודיים בלבד, נחשף לאחרונה ללא צנזורה בזמן אמת ובאינטנסיביות שלא היינו רגילים אליהם וכמעט שלא מאפשרות לנו לחמוק מהם", מאבחן ד"ר אלון הסגל, נשיא איגוד האינטרנט הישראלי וחוקר ומרצה בכיר בתחום המדיה החברתית במרכז ללימודים אקדמיים אור יהודה, "הרגולציה הפורמלית מפנה את מקומה לאסדרה חברתית והצנזורה הפורמלית שהיינו רגילים אליה מתמעטת".

ואת התוצאות של זה כולנו הרגשנו בחודשים האחרונים. דאעש, כשיטת עבודה, משחררים סרטונים שאותם ניתן לתאר רק כסנאף – אבל הם לא המציאו את השיטה הזאת. דאעש הוא לא הארגון הרצחני הראשון ולא האחרון שתיעד מעשי זוועה והפיץ אותם לצרכי הפחדה, אבל עד לא מזמן, אותו סנאף עצמו כמעט שלא הגיע לעיני הציבור. הייתם רואים בחדשות את הקריין חמור הפנים מספר על עריפת ראש של עיתונאי בידי טרוריסטים; לא הייתם רואים את הדבר עצמו. היום, כל מה שדאע"ש היו צריכים לעשות הוא להעלות את אותם הסרטים לאתר פולני עלום כדי שהם יופצו משם לכל העולם. לפני עשור, על קלטת הסקס הידועה לשמצה שנגנבה מדירתה של מי שהמדיה כינתה "נערת הזוהר" קראתם בעיתון, אבל אף תמונה מתוך אותו סרט שהיה או לא היה לא הגיעה אל מסכי הציבור. היום, תמונות עירום גנובות מגיעות קודם כל לרשת, ולינק אחד ב-4chan (אתר שהרוב המכריע של הגולשים מעולם לא ביקרו) מספיק כדי להפיץ אותן, כמו אבולה עירומה, אל מחשביהם של אלפי חרמנים. לא ערוץ 2 ולא ידיעות אחרונות מחליטים מה נראה ומה לא.

"זה לא שאנחנו מעדיפים לראות מראות זוועה", מדגיש ד"ר הסגל, "למעשה, סקר שנערך בידי Pew Internet and American Life Project בקרב מדגם מייצג בקרב משתמשי האינטרנט האמריקאים, מגלה כי 49% מהנשאלים מתנגדים לפרסומן של תמונות כאלו. אבל עוד מתברר בסקר זה, ובסקר שערך איגוד האינטרנט בזמן מבצע 'צוק איתן', שלמעלה מ50% יקבלו את התוכן וגם אם יכיל תמונות או ידיעות קשות - ימשיכו להפיץ הלאה. מתברר שבשם השקיפות, העדכניות, המיתוג החברתי וחופש הביטוי שכחנו מעט שלא ממש רצוי לפתוח הכול, לכל אחד בכל הזדמנות".

ובכל זאת, החומות לא נפרצו לגמרי. יש הרבה מה לומר על ההידרדרות של ערוצי החדשות הממוסדים לכיוון הפורנו, אבל מתברר שהגבולות עדיין קיימים. את תמונות העירום הגנובות והבלתי מצונזרות לא ראיתם באתרים ממוסדים: אפילו הנמוכים שבנחותים בהם, כגון TMZ, לא הנמיכו את עצמם עד כדי כך. גם סרטוני דאעש לא פורסמו בשום מקום שמכבד את עצמו, ואחרי קמפיין ברשתות החברתיות - גם הוסרו מיוטיוב ופייסבוק. כמובן, כולם עדיין ברשת; מהרגע שמשהו מגיע לרשת, להעלים אותו לגמרי זו משימה בלתי אפשרית. ובכל זאת, צריך להרחיק קצת מהשבילים המקובלים, או לקבל את הלינקים הנכונים, כדי להגיע אליהם.

לסנאף ולפורנו יש רייטינג. הדרך הקלה ביותר למשוך תשומת לב היא לזעזע; זה נכון לגבי תנועות למען זכויות בעלי חיים כפי שזה נכון, להבדיל, לגבי החמאס. ארגונים שמטרתם המפורשת היא לזעזע אתכם לא עומדים להתחיל להפעיל צנזורה עצמית – ולתמונות עירום של ג'ניפר לורנס תמיד יש ביקוש. יצר המציצנות מחייב שדברים כאלה לעולם לא ייעלמו, ושינוי ההיררכיה ברשת אומרת שהם רק יהפכו לנגישים ונפוצים יותר ויותר. כבר לא צריך להגיע אל הסנאף, הוא מגיע אליכם. עורכי החדשות כבר לא יכולים להגן עליכם; כרגע כיפת הברזל היעילה ביותר שיש לנו נגד התופעה היא unfollow.