הם תובעים גם ילדים

פטרישיה סנטאנג'לו נמנית על המעטים שלא הגיבו לאיומי התביעה של ארגון חברות המוזיקה בהתקפלות ותשלום הקנס שדרשו. היא הלכה לבית המשפט, ושם ניצחה. בית המשפט פסק שהיא בורה במחשבים, ושאין סיכוי שהורידה מוזיקה ברשת.

אז מה עושים בחברות התקליטים לאחר שכבר פגעו קשות במצבה הכלכלי של אישה שיצאה זכאית (סנטאנג'לו קיבלה סיוע כספי למימון ההגנה שלה, אבל לא מלא, והעלות עדיין נמדדה באלפי דולרים)? כמובן, תובעים את הילדים שלה.

הוושינגטון פוסט מדווח ש-RIAA תובע את מישל ורוברט סנטיאגו. הארגון טוען שמישל, בת 20, הודתה במהלך השימועים המקדימים למשפטה של אמה שהורידה שירים ושחברו הטוב ביותר של רוברט אמר שהלה הוריד שירים.

עורך הדין של משפחת סטנאנג'לו מכחיש את הטענות. הוא טוען שנכח בשימוע של מישל סנטאנג'לו ושהוא לא זוכר שהודתה בהורדת שירים.

זאת, חד וחלק, תביעת נקמה. האם הביכה את RIAA כשעמדה כנגדם וניצחה, והתגובה לא אחרה לבוא.

יכול להיות שמשפטית הצדק נמצא לצד RIAA, אבל הנזק התדמיתי שהם גורמים לעצמם הוא לא ישוער. אין מסקנה אפשרית אחרת: RIAA מאמינים לספין של עצמם. הם שכנעו את עצמם שהורדת שירים מהאינטרנט היא פשע חמור, וכנראה שהם סבורים שאם הם ימשיכו לתבוע אנשים, בסוף כולם יחשבו כמוהם.

הם טועים. התביעות האלה לא יפחיתו משמעותית את הורדת המוזיקה. אם היה עלי לנסות להתנבא, הרי שהייתי אומר שתעשיית המוזיקה האמריקאית מנסרת את הענף עליו היא יושבת. חוקים שמאפשרים לתעשייה שמגלגלת מיליארדים לתבוע אזרחים פרטיים באלפים הם חוקים שלא יחזיקו מעמד. כבר כעת נשמעים קולות שקוראים לשינוי מוחלט של חוקי זכויות היוצרים.

כשמוזיקה תשוחרר בחינם ברשת, אמנים ירוויחו את כספם מהופעות, וחברות מוזיקה יפשטו את הרגל, תביעות כמו זו יתפסו את מקומן ההיסטורי בין המסמרים שננעצו בארונה של תעשיית המוזיקה המסורתית.