קמתי, התרחצתי, התלבשתי

בשנת 3006, כשהיסטוריון מן העתיד יצליח לגלוש אל ארכיון הרשת של הספרייה הבריטית וייגש שם אל אוסף החיים המודרניים של הממלכה המאוחדת, הוא יגלה אנשים שחיו חיים משעממים, רוטיניים, שנפתחים בכוס תה ומסתיימים בספה מול הטלוויזיה. שום דבר שונה משגרת יומם של רוב תושבי העולם המערבי; רק התה אולי מתחלפת בכוס קפה. אלא שבמקרה של הבריטים כל השעמום הזה, שמופר רק לעתים רחוקות, הועלה לבלוג המוני, שבו השתתפו אלפי אזרחים שתיעדו יום אחד, לא מיוחד, בחייהם.

את הבלוג יזם הארגון "ההיסטוריה חשובה - העבר את זה הלאה", שפועל כדי לעורר מודעות לחשיבות ההיסטוריה בחיי היום-יום ולעודד את מעורבותם של תושבי בריטניה במסורת. המארגנים קבעו כמה כללים נוקשים לפרויקט "יום אחד בהיסטוריה": כל המשתתפים היו צריכים לתעד את קורותיהם ב-17 באוקטובר בלבד, יום שנבחר דווקא בשל היותו יום רגיל, בלי אירועים חגיגיים, והיה עליהם להעלות את רשמיהם הפרטיים עד סוף אותו החודש. הארגון אף הגביל אותם במספר המלים: לא יותר מ-650 מלה.

קפסולת הזמן, שנוצרה על ידי 8,000 משתתפים לפחות, נחתמה והועלתה לאתר הארגון (www.historymatters.org.uk). עתה היא ממתינה לדורות הבאים, שיבואו ויפתחו אותה ויגלו כיצד חי, למשל, סם היורנס, ילד בן 10 מבקינגהמשייר, במאה ה-21. "לבן ולי היה תור לרופאת שיניים ב-9:15. שמחתי שנוכל לאחר לבית הספר אבל הייתי קצת מודאג מרופאת השיניים, משום שלא ניקיתי את השיניים כל כך טוב. הוקל לי כשהיא אמרה שהשיניים שלי במצב טוב. גם בן לא נזקק לסתימה. אמא נתנה לכל אחד מאתנו שש נקודות על שדאגנו לשיניים שלנו".

חייהם של משתתפים אחרים היו אפרוריים אף יותר. יומם של רבים מבין המשתתפים נפתח באותה דרך, כפי שהחל הבוקר של התלמידה ג'ני סיימור: "קמתי ב-7:00 וקפצתי למקלחת. אחר כך אכלתי ארוחת בוקר, שכללה טוסט עם חמאה וריבה וכוס מיץ תפוזים. ב-7:45 התחלתי להתכונן, לבשתי את התלבושת האחידה שלי, ייבשתי וסידרתי את השיער. הנחתי עליו סרט עם נקודות לבנות וסירקתי לזנב סוס. אחר כך ציחצחתי שיניים עד שהבריקו והלכתי לבית הספר".

סדר יומם של המבוגרים מתחיל באותה דרך, כמעט, אלא שהם הולכים לעבודה למשך שעות ארוכות, וחוזרים משם עייפים עם שאריות אנרגיה שמספיקות לארוחת ערב וצפייה בטלוויזיה בלבד. למרות מה שנדמה, לא בטוח שאם יתקיים פה פרויקט דומה, הישראלים יתארו מציאות שונה בהרבה.

בוני ויליאמוסון מקנת מסכמת את יומה: "אכלנו ארוחת ערב ב-19:00 - ספגטי בולונז ולקינוח עוגת תפוחים. הצלחנו לגרום לילדים ללכת לישון ב-20:30, שזה מוקדם, אבל כולם נראו עייפים. לוסי ודאי תחלום על התסרוקת החדשה שלה וטום יחלום על הנעליים שנקנה לו מחר. הגיע הזמן להפסיק. בטח אצפה קצת בטלוויזיה לפני שאלך לישון". ויליאמוסון מודעת לחיים הבנאליים שהיא מתארת, אבל אלה הם חייה, והיא אוהבת אותם. "זה יכול להישמע משעמם, אבל בסך הכל אני חיה חיים מאושרים", היא כותבת.

לעתים, רק לעתים, נדמה שמשהו באמת קורה ב-17 באוקטובר. מרג'ורי יוליסה פלצ'ר מדבון, למשל, ניקתה באותו יום את ביתו של בעלה לשעבר, שמת בפתאומיות והוא בן 60, ולמרות הגירושים היא מוצאת את עצמה נזכרת בו בגעגועים ובאהבה גדולה. רוברט טרסלר משרופשייר מצא סוף סוף עבודה לאחר חודשים שבהם היה מובטל ונאלץ לנתק טלפונים ולהסתתר מפני הנושים. ודייב מקדייב לא ישן כל כך טוב בלילה כי גנב פרץ לביתו, או שרק חלם עליו.

אבל כוחו וחשיבותו של הבלוג ההמוני הזה אינו ברגשות העזים ובאירועים המיוחדים, אלא דווקא במונוטוניות העזה, המשעממת. "'יום אחד בהיסטוריה', בשנת 2006, מגלה שאנחנו אומה שעסוקה באופן כפייתי בעצמה", נכתב במאמר ב"טיימס", "אומה שמלעיטה עצמה במידע על כל הפריטים שאנחנו צורכים בארוחת הבוקר, בסוג השמפו שאנחנו משתמשים במקלחת ובהרהורים אם הסתיו כבר הביא עמו את תחילתו של הקור".

דייוויד קנאדין מהמכון הבריטי לחקר ההיסטוריה הרבה פחות ביקורתי. אף אחד אינו יכול לדעת מה יעניין את הדורות הבאים, הוא אומר בראיון ל"גרדיאן". "ייתכן שאותם היסטוריונים של העתיד יהיו נדהמים מכך שעדיין אכלנו בשר ונסענו במכוניות פרטיות".