לפני מספר ימים הכריז המגזין Variety על מותו של הוידאו כפורמט המשמש למכירת סרטים או השכרתם. נראה כי הוידאו יישאר עימנו עוד זמן מה ולו בגלל שעוד אין לו מתחרה פופולרי מספיק שישמש להקלטת סרטים מהטלוויזיה וצפייה מאוחרת בהם. טיבו וחבריו אמנם מתקרבים לזה, אבל החדירה שלהם לשוק עודנה מזערית, כרוכה בעלויות גבוהות ובעיקר - בבעיות שעוד לא נמצא להן פתרון. ובכל זאת, אולי זה הזמן המתאים לקפוץ לתוך מכונת הזמן הפרטית שלנו ולחזור אחורה, אחורה.
הוידאו המקליט הראשון היה כבר ב-1956 ועלה כ-50 אלף דולר - לא פלא שקנו אותו רק חברות ואולפנים. בתוך 10 שנים הוציאו סוני, אמפקס ו-RCA מכשירים בטכנולוגית Reel to Reel לשימוש ביתי, בעלות של 1,000 דולר למכשיר. בהפשטה, הטכנולוגיה הזו דמתה למסרטות של פעם - היא התבססה על גלגלים חשופים בהם היה נתון המידע, שהיה צורך להציב אחד אחרי השני. אבל עד 1969 סוני כבר יצאה עם המצאה חדשה: U-matic, "מחסנית" לגלגלים - המצאה ששימשה מספר שנים קודם לכן את תעשיית הסרטים, והושאלה לטובת הגאדג'ט החדש. אפשר היה להקליט עליה תוכניות וסרטים באורך עד 90 דקות, והיא הפכה לפורמט המועדף על תחנות טלוויזיה ובתי ספר. המתחרה העיקרית של סוני באותו זמן היתה פיליפס, עם מכשיר שכונה VCR (או N1500, לסירוגין), שכלל זמן הקלטה של שעה, ועלה 600 ליש"ט.
אם כל מלחמות הפורמטים
שנות השבעים עברו על החברות בנעימים כשהן מנסות לשפר את הפורמט ובעיקר להעלות את זמן ההקלטה בקסטות הוידאו. הן עשו זאת בצורה מוצלחת כל כך, שבשנות ה-80 קיבל עולם הגאדג'טים את אחת המלחמות המרתקות יותר: סוני מול JVC, פורמט הבטאמקס מול ה-VHS.
הבטאמקס הגיחה לשוק לקראת סוף שנת 1975, עם תמונה באיכות מעולה, זמן הקלטה של שעה, והאפשרות להטעין עד ארבע קלטות אוטומטית. בשנה שלאחר מכן, יצאה חברת האלקטרוניקה RCA עם פורמט ה-VHS (כלי פיתוחה של חברת JVC, שמכרה ל-RCA זיכיון לטכנולוגיה) וקלטת בת שעתיים. סוני הגיבה בהכפלת זמן ההקלטה בקלטת בודדת; RCA לא נשארה חייבת והכפילה את זמן ההקלטה של ה-VHS לארבע שעות. סוני עדיין החזיקה ביכולת הייחודית להחליף קלטות באופן אוטומטי, אבל לא השכילה לשחק בקלפים האלה ונלחצה מהמהלכים של RCA - היא הפכה את הקלטות שלה לדקות יותר, העלתה את זמן ההקלטה לחמש שעות וקינחה ביכולת לתכנת ערוצים שונים מהם יקליט הוידאו; RCA הגיבה בשש שעות הקלטה ופניה ליצרני וידאו אחרים כדי שיתמכו בפורמט שלה גם הם. וזה היה מה שקבע את גורל המלחמה הזו - הכמות ניצחה את האיכות. את המכשירים של RCA היה קל להשיג ואפקט העדר תרם לכך שבתוך מספר שנים ה-VHS דחק את רגלי הבטא. יש הטוענים שזמינותן של קלטות פורנו ב-VHS היו מה שהכריע את הכף.
האיכות עושה קמבאק
מה שהפך את קלטות הוידאו לפופולריות כל כך היה האפשרות להקליט שידורי טלוויזיה - ולא להתחייב שהם יישמרו לנצח. במקום זאת, ניתן למחוק את ההקלטה ולהקליט משהו אחר. אבל יתרון זה של הוידאו על פני הפורמטים הראשונים שניסו לנגוס בהצלחה שלו - ובהם צורב ה-DVD - היו גם לחסרונו הגדול. הבעיה, כמו תמיד, נעוצה באיכות: זו ירדה לאחר כל הקלטה נוספת ולאחר כל צפייה בקלטת. בטח גם אתם מכירים את הטיפוסים האלה: אנשים שרוחשים חיבה נוסטלגית עצומה לקלטת שהקליטו במו ידיהם ובה הסרט האהוב עליהם, ובכל צפייה נוספת בוכים מרה על עוד סצינה שלא ניתן לראות מרוב שנשחקה, ועוד קטע שהפך מטושטש עם השנים.
ב-1997 הגיע ה-DVD והחל לנגוס במכירות של הוידאו, ועד 2003 המכירות שלו כבר הפכו פופולריות יותר מאלו של הגאדג'ט הישן. הוידאו הרג את כוכב הרדיו, וגם את הבטה-מקס המיני דיסקים והלייזר דיסקים - אבל לעומת הדיוידיאים הדקיקים, קלטות הוידאו תופסות נפח רב, וכשמדובר בשטחים על מדפי חנויות ההשכרה, נפח שווה כסף. תעשיית הוידאו אמנם המשיכה לגלגל כ-300 מיליון דולר בשנה, אבל הדיוידיאים הכניסו יותר כסף, ואולפני הסרטים סגרו על השאלטר על הפצת סרטים בוידאו.