חדשושים והמצאות

לפעמים סוד קסמם של דברים נעוץ בפשטותם, ובמקרה של הגאדג'ט שלפנינו, האמירה הזו לא יכולה להיות נכונה יותר. "בליפ", מבית החברה הוותיקה 'טומי', הוא ללא ספק המשחק המטופש והמגוחך ביותר שיצא - מדובר למעשה בגרסה רק מעט יותר מתוחכמת מ"פונג". ובאופן מאד מפתיע, מיליוני ילדים ברחבי העולם התלהבו ממנו מספיק כדי לקנות את הדבר חסר הטעם הזה.

"בליפ" הגיע לשוק בשלהי 1977, והבטיח חוויה דיגיטלית מהנה לכל המשפחה, שמטרתה לחקות "משחקי ספורט של מבוגרים" ולאפשר גם לילדים ליהנות מהם. המשחק כלל מסך שחולק לשני שדות, בכל אחד מהם שלושה "שערים" צמודים זה לזה, כשמאחורי כל שער כפתור מקביל. העיקרון הוא אותו עקרון מוכר של משחקי כדור, אותו יש לתפוס ולהחזיר לצד שמנגד - בעזרת הכפתורים הלחיצים. הכדור, במקרה זה, הוא נורה אדומה שמשייטת לאורך המסך. לאחר מתיחת קפיץ שהפעיל את המשחק, הנורה נעה הלוך וחזור וזזה לצדדים, בכל פעם לכיוונו של "שער" אחר. השחקנים הצעירים נקראו לשמור על ערנות וברגע שהנורה עמדה להגיע אליהם, היה עליהם ללחוץ על הכפתור המשויך לשער בו עמדה הנורה לנחות. שחקן שלחץ על הכפתור הנכון בטרם הגיעה אליו הנורה, גרם לכך שהכדור "נבעט" בחזרה לשחקן השני. מי שלא הספיק ללחוץ, או עשה זאת במקום הלא נכון, ספג שער. מה אתם יודעים, המשחק כלל אפילו שתי שנתות שספרו את הניקוד של כל שחקן.

אז איפה פה החוויה הדיגיטלית? אין. המשחק הופעל לאחר מתיחת קפיץ, ותנועת הנורה לאורך המסך ולרוחבו נעשתה באמצעות רצועות עליהן נעה, ושניתן היה לראות מבעד למסך. שמץ הדיגיטליות היחיד היה הייצוג הסמלי של הנורה האדומה, וגם זה - רק אם הדליקו אותה (באמצעות בטריות). בתנאי אור מתאימים ניתן היה לשחק גם מבלי להדליק אותה, ואולי זה עדיף. המשחק - הרועש עד מאד - גמר 4 בטריות בשעה.

הסיבה היחידה שגרמה לכולם להתלהב ולמיליוני ילדים לקנות את "בליפ", היתה הניידות של המשחק. באותה עת, המשחקים המקובלים היו אלו שהתחברו למסך הטלוויזיה, כך שלא היה ניתן לנייד אותם לטיולים משפחתיים. אבל אפילו הנוסטלגיים ביותר שבין הקונים מודים היום כי לאחר שתי דקות משחק הם הבינו את הפואנטה וזנחו את המכשיר בצד.