האיש שלא היה שם

עבור רבים תהילת עולם היא משהו שמגיעים אליו בעבודה קשה וארוכת שנים. אבל יש כאלה שעבורם, תהילת עולם היא לא יותר ממזל - או יותר נכון, חוסר מזל. וזהו בדיוק המקרה של גארי קילדול, שלמרות הישגיו הרבים, זכור פשוט כ"האיש שלא היה שם", או "האיש שהיה יכול להיות ביל גייטס".

ההזדמנות הגדולה של קילדול ניתנה לו בשנת 1980, כששלושה מנציגי [[IBM]] פנו אליו וביקשו להיפגש. כוונתם היתה לדון בפיתוח מערכת הפעלה למחשב האישי הראשון שלהם, וקילדול היה מועמד לבצע את העבודה. את סוף הסיפור אתם מכירים (רמז: מערכת ההפעלה הפופולרית ביותר אינה מקושרת לשמו של קילדול), אז מה שנשאר לנו להשלים זה רק את ההתחלה. אותה, ואת שאלת השאלות: למה ואיך הוא פספס את ההזדמנות.

בשנות השבעים, קילדול היה מפתח צעיר ומוערך, שהקים חברת תוכנה קטנה ביחד עם אשתו, דורותי מק'אוון, ששימשה כמנהלת העסקית. הוא נחשב לתקווה הגדולה של תעשיית המחשבים המתפתחת. הוא היה זה שהמציא מערכות הפעלה למיקרו-מחשבים ששימשו ברבות הימים כבסיס למחשבים האישיים. הוא יצר אותה מתוך הנחה שאם מערכת ההפעלה נפרדת מהחומרה, ניתן יהיה להשתמש באותה מערכת הפעלה עבור מחשבים שיצרו חברות שונות. אפילו ביל גייטס, חבר קרוב, הכיר בכשרונו של קילדול, והוא זה שהפנה אליו את נציגי IBM כשאלו ביקשו לדון בפרויקט הטרי שלהם.

נחזור לסוף הסיפור: IBM פנו לקילדול וקבעו עימו פגישה. אך קילדול כנראה לא קרא מדריכי הכנה לראיונות עבודה, ובאותו יום הוא העדיף לצאת לטיסה במטוסו הפרטי, כנראה כדי לדוור תוכנה ללקוח אחר. נראה שהוא חשב של-IBM אין אופציות אחרות, והם יסכימו לחכות לו עד שיתפנה מעיסוקיו. ואולי לא. לא ברור מה בדיוק עבר לו בראש, אבל מה שברור הוא שאת פניהם של נציגי חברת המחשבים קיבלה אשתו של קילדול. בהתחשב במצב, הם דווקא הפגינו סובלנות ראויה לשמה, ולא היתה להם בעיה לדון איתה בנושא לשמו באו - כל עוד היא תחתום תחילה על הסכם סודיות סטנדרטי ועל כתב ויתור, שיאפשר להם להשתמש במידע שיעלה בשיחה. עורך הדין של קילדול הכריז שהוא ממליץ לה שלא לחתום מבלי שגם קילדול יעבור על הכתוב בחוזה - אחרי הכל מדובר בחברה של שניהם וכדאי שקילדול עצמו יהיה מיודע לגבי מהלך שמן הסתם ישפיע על עתידם. אנשי IBM הנהנו בנימוס, השאירו את החוזה בביתו של קילדול והפנו את גבם.

כשקילדול חזר הביתה הוא חתם על החוזה כמו בובל'ה - ומיד טס עם אשתו לחופשה. לא קשה לנחש שבשלב זה אנשי IBM כבר לא היו נלהבים במיוחד, ואף על פי שהם הסכימו למגעים, הם לא הגיעו איתו להסכמה. הם חזרו לביל גייטס ונתנו לו את הפרויקט, שלימים נודע בתור מערכת ההפעלה [[DOS]]. קילדול טען לגניבה של הרעיון שלו, שנקרא [[CP/M]] ושווק עד אז באמצעות מגזיני חובבים. יב"מ הציעו כפשרה לשווק גם אותו עם המחשבים האישיים (גם אם מה שהוא החכיר להם היה גרסה ראשונית של מערכת ההפעלה שלו, כש-DOS כבר התקדמה בינתיים הלאה, לטכנולוגיות חדשות), אבל היא גבתה 240 דולר על רשיון למערכת ההפעלה שלו, ו-40 דולר על מערכת ההפעלה DOS. נחשו איזו מערכת הפעלה העדיפו הקונים להתקין.

קילדול המשיך לעסוק בתכנות, אך בעקבות לחץ סביבתי למצוא מנהלי עסקים טובים יותר, מכר את החברה שלו. בערוב ימיו הוא התדרדר לשתיית אלכוהול מוגזמת, ובשנת 1994, נפצע במסעדה בנסיבות לא ברורות, סירב לקבל טיפול ונפטר כשהוא בן 52.

מוסר השכל: בפעם הבאה שאתם מקטרים על דומיננטיות היתר של מיקרוסופט בשוק התוכנות ועל הדורסנות שלה - אל תנאצו את ביל גייטס. תאשימו את גארי קילדול.