כשאפל כבשה את השוק בסערה עם ה-iPod, סוני החליטה שהיא רוצה גם. אמרה - וחיכתה הרבה מאד זמן עד שעשתה. הנגן שלה, NW-HD1, שויך למשפחת מותגי "הווקמן החדש" המתרחבת, שאיגדה בתוכה גם דיסק-מנים, ואולי טוב שלא ניסתה לקרוא לו "נגן MP3". לנגן הוא ניגן היטב - אבל רק את הפורמט של סוני.
סוני הבטיחה כי היא מוציאה לשוק את נגן ה-MP3 הקטן ביותר (נכון לאותה תקופה). ובאמת, לאף אחד לא היו טענות כלפי גודל הנגן, או כלפי המשקל הזעום שלו. אפילו החומרה לא זכתה לדבר מלבד שבחים, ועל העיצוב הרעיפו מחמאות כאילו אין מחר.
הבעיות החלו עם הניסיון להשתמש בנגן. קודם כל, יחסית למוצר שההגדרה המקובלת לו היא "נגן MP3", ולו משום שהוא מתחרה בגזרה זו, הצרכנים ציפו לאפשרות לטעון למכשיר קבצי MP3 ולנגן אותם. טעות! באופן מפליא (עבורם), הנגן של סוני לא תמך בפורמט הפופולרי, והמיר את כל הקבצים לפורמט אחר, ATRAC 3. התירוץ של סוני היה שהפורמט שלהם חוסך באנרגיה, ובכך מאפשר להאריך את חיי הסוללה. ואמנם, הסוללות עמדו בהבטחות והחזיקו מעמד במשך כ-30 שעות של נגינה, והפורמט המכווץ מאד איפשר למשתמשים לטעון 2,500 שירים מבלי שיצרכו יותר מ-8 מגה, מתוך ה-20 שהיו קיימים בנגן.כהרגלה של סוני, היא מצאה לנכון לעשות דברים בדרך שלה, ושיזדיין העולם. אבל מה שעבד - מקצועית לפחות - בבטא-מקס, לא עבד גם כאן.
אם להודות על האמת, הפורמט לא היה הדבר היחיד שחרץ את דינו של הנגן. רבים היו מוכנים לסלוח לסוני על הסיבוך הכרוך בכך, בשל אותן מעלות של הפורמט. את התגובות הנזעמות ביותר גררה התוכנה שהותקנה בנגן - או ליתר דיוק, שלא היתה ברירה אלא להתקין בנגן. סוני הכריחה את המשתמשים להתקין את SonicStage, הגם שבאותה תקופה התוכנה כבר סבלה מביקורות רעות, שלא לומר איומות. זו היתה תוכנה לא אינטואיטיבית לשימוש, מסורבלת, איטית מאד, לא חכמה, מלאה בבאגים ובעלת נטייה לקפוא מדי פעם ללא סיבה נראית לעין.
כשהיה צורך להמיר שירים מפורמט MP3 ל-ATRAC 3, התוכנה המירה את השירים לפורמט הרצוי קודם כל על המחשב האישי, ורק אז העתיקה את השירים שבפורמט החדש לנגן (אתם יכולים לנחש שזה לקח ה-ר-ב-ה מאד זמן, ולא נדיר היה למצוא אנשים שפשוט השאירו את התוכנה והנגן למשך הלילה, וקיוו שבבוקר היא תסיים להמיר את השירים ולטעון אותם לנגן. וגם אז ה- SonicStage בלגנה את התיוק, כתבה את שמות המבצעים תחת שמות האלבומים וגרמה להרבה מאד צרכנים לעדכן באופן ידני את שמות השירים, כדי שיוכלו למצוא אותם.
פה לא תמו הצרות, כי גם מי שארגן את השירים לפי אלבומים מסודרים, רצה מדי פעם להאזין להם שלא בדרך בה ציווה לנו אותם האל. רוצה לומר: shuffle. אז זהו, שאין. כלומר, היתה אפשרות להאזין לאלבום מסוים כשהשירים שבו מתנגנים בצורה אקראית, אבל לא להאזין באופן אקראי לשיר מתוך הרשימה כולה - שיר אחד מוך אלבום אחד, ואז שיר אחר מתוך אלבום נוסף. מי שניסו להתחכם ולשים את כל השירים ברשימה אחת ענקית, ללא הפרדות או חלוקה לקבוצות, גילו שהיא מוגבלת עד 1,000 שירים. אם יש לכם יותר - בעיה שלכם. אם נהרס למישהו המחשב והוא קיווה להעביר שירים מהמחשב החדש לנגן - גם אז התוכנה סירבה לעזור לו, ואנשי השיווק של סוני פשוט הודיעו כי כדי שזה יהיה אפשרי, יש לפרמט את הכונן של הנגן. ומה אם למשתמש ההמום כבר היו בו אלבומים שלמים שהעביר לנגן? שוב, בעיה שלו.
אופציה אחרת היתה להוריד שירים דרך החנות של סוני. לכאורה, שיטה שפותרת את כל הבעיות. סוני הבטיחה שניתן יהיה להאזין לשירים הללו במחשב האישי, בנגן ה-NW-HD1 או לצרוב אותם לדיסק. אבל לתוכנת ה- SonicStage היו תוכניות אחרות: מדי פעם היא הכריזה שאלבום מסוים מוגן בזכויות יוצרים ולא ניתן לצרוב אותו - אף על פי שהוא נרכש בכסף מלא ואלבומים אחרים כן נצרבו. התוכנה לא נתנה רמז מתי אלבום מסוים יהיה מוקצה מחמת המיאוס ומה כן מותר לצרוב.
בסופו של דבר, הצרכנים, שאכלו מהנגן הרבה קש, נשברו: איך ייתכן, הם זעקו, שהנגן מגיע לא רק ללא שלט רחוק, אלא גם בנרתיק נטול שרוך? תפקידו של הנרתיק אינו רק להגן על הנגן, אלא גם לאפשר לתלות אותו על הזרוע, על ידית הדלת או כל דבר אחר. הפורומים התמלאו בהודעות של צרכנים מאוכזבים, שהכריזו שזהו. הם את הנגן הזה מחזירים לחנות ועוברים לאייפוד. סוני אולי לא קרסה בגלל המהלך הזה, אבל היא שוב הוכיחה שלא משנה כמה המוצר שלך טוב (ובואו נתעלם לרגע מה-SonicStage האיומה), אם אינך יכול לנצח אותם, עדיף שלא תנסה להמציא את הגלגל מחדש, אלא תצטרף אליהם. ואכן, השבוע נודע שסוני מוציאה לראשונה תחנת עגינה/רמקולים לאייפוד. בסופו של דבר, גם הם נשברו, ועברו לקדם את מותג הווקמן שלהם במכשירים סלולריים.
גיליוטינה: סוני NW-HD1
עינת חורשי
6.2.2007 / 11:50