גיליוטינה - PointCast Network

הגיליוטינה המושחזת שלנו מארחת בדרך כלל מוצרים גרועים, שאף אחד לא מתפלא על שעשו שמות בחברה ממנה יצאו. אבל לפעמים, יש שירותים שמתנדנדים לכאן ולכאן: למשל, רעיון טוב שמקדים את זמנו, אך סובל מביצוע לוקה בחסר ומחברה שאפתנית שנותנים לה אצבע - ורוצה את כל היד. וזה בדיוק המקרה של PointCast Network.

הימים: ימי ראשית הקיץ ובועת הדוט-קום המתקתקה. האינטרנט היתה קיימת מזה מספר שנים, אך רווחה בעיקר במסדרונות האקדמיה. ארגונים גדולים עדיין התייחסו לרשת בחרדת קודש והתחברו אליה במשורה, בעזרת מודם אנלוגי איטי עד ייאוש.

אמצע שנות ה-90 הביאו איתן טכנולוגיה חדשה ומבטיחה: push, שעיקרה איסוף תוכן מוגדר אישית משרת מרכזי, והעברתו למחשב-קצה - מעין קורא RSS קדום, היישר אל הדסקטופ. חברת PointCast שפיתחה את הפיצ'ר, השיקה אותו באריזה נאה תחת השם PointCast Network - תוכנה שעדכנה את משתמשיה באופן אוטומטי בחדשות על פי רצונם, ובדרך גם הורידה למחשב ערמת פרסומות לקישוט.

הנטוורק התפשטה כמו אש: 1.5 מיליון משתמשים התקינו את התוכנה, והחברה הרוויחה 5 מיליון דולר מפרסומות, וגייסה 48 מיליון דולר נוספים ממשקיעים. העתיד היה נראה זוהר במיוחד כש-PointCast חתמה על הסכם עם מיקרוסופט, לפיו מיקרוסופט תשדך את פוינטקאסט נטוורק לתוך דפדפן האקספלורר. הבועה תפחה וגדלה כשהחברה הקימה דוכן בתערוכת Internet World ב-1997, והדוכן משך תשומת לב כה גדולה מצד המבקרים המתקהלים ומצטופפים, עד שמאבטחי התערוכה דרשו לסגור את הדוכן בשל סכנת חיים.

קצת אחר כך, לחברה אזל המזל. תאגיד החדשות של רופרט מרדוק הביע התעניינות ברכישת החברה תמורת 450 מיליון דולר - ולאחר מספר פגישות התאיידה ההצעה ללא סיבה נראית לעין (השמועות גורסות שפוינטקאסט חיכתה יותר מדי, עד שלמרדוק נמאס והוא המשיך הלאה). במקביל, החלו להישמע תלונות הנוגעות לטכנולוגיה של החברה. מאסת המשתמשים גרמה לתוכנה לעבוד לאט, וסתמה את רוחב הפס של חברות שעובדיהן השתמשו כל אחד בנטוורק כדי לקבל עדכונים משלו. להזכירכם, מדובר בתקופה שבה רוחב פס עוד לא נמדד במגה ביטים, אלא בקילובייטים דו ספרתיים. מעבר לכך, שומר המסך של הנטוורק נטה להשתלט על המחשב ולהפקיע את שולחן העבודה לעצמו. הרבה הזזות עכבר עצבניות נרשמו אך לשווא - שולחן העבודה נשאר נעול וחתום, ורק פתרון אחד עבד: ריסטרט.

זלילת המשאבים הזו גרמה לחברות רבות לחסום את היישום מהרשת המשרדית והמשתמשים עצמם עברו לשירותים הטריים של יאהו ו-Excite. טכנולוגית ה-push נדחקה לפינה. חברת PointCast עוד ניסתה להוציא עדכון לתוכנה כדי להציל אותה - אבל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי: שנתיים לאחר התפוצצות הבועה. באותן שנתיים החברה התנהלה ללא השגחה, עם הוצאות משוערות של 2 מיליון דולר בחודש, אלוהים יודע על מה. "שידור" המידע האחרון שלה היה בשנת 2000, קצת לאחר שנקנתה בידי EntryPoint, ואז הפיצ'ר נפח את נשמתו סופית. כריסטופר ר. הסט , שניהל את החברה, סיכם: "שמנו את כל הכסף על מוצר אחד ולא היה לנו מזל".