גיליוטינה: החתול שקרא ברקודים

אח, ימי בועת האינטרנט - אלו היו ימים. כל אחד ניסה "לעשות מכה", ושלל מוצרים מפגרים ניחתו על הארץ, במסווה של הדבר הגדול הבא. יש כל כך הרבה מוצרים שצריך ורצוי לא להתגעגע אליהם, ובכל זאת, אני תמיד שומרת מספיק אנרגיה במיוחד כדי לא להתגעגע ל[[-CueCat]].

הקונספט של המוצר היה פשוט: נניח שראיתם מוצר במודעת פרסומת במגזין, מאמר או קטלוג - איך תדעו מה הכתובת של אתר הבית של החברה שמייצרת אותו? אוה, יש פתרון: ה-CueCat יכול לקרוא ברקודים של מוצרים ושל מודעות פרסומת, ואם תתקינו את התוכנה שלו הוא גם יוביל אתכם היישר לאתר הבית של החברה מאחורי הפרסומת. גאוני, לא? אה... נניח.

בשנות ה-90 המאוחרות מאד, בואכה שנת 2000, חילקה [[Digital Convergence]], החברה שעמדה מאחורי הרעיון, אלפי מכשירי CueCat - הסורק נקרא בשם זה כיוון שעוצב בצורת חתול מתמתח, אם כי היה צורך בדמיון מפותח כדי לזהות את החתול (שבכלל עוצב כמו עכבר מחשב). המכשירים צורפו למגזינים ועיתונים שנשלחו למנויים (למשל, Wired הגיקי), ולטענת החברה הדבר נעשה על ידי 200 עובדים שהיו אמונים רק על מלאכה זו. על פי הערכות, Digital Convergence הוציאה מעל למיליון דולר עבור הוצאות המשלוח של המכשירים למנויי המגזינים, וכמיליון דולר נוספים מדי חודש עבור משכורות. הערכות אלו לא כללו הוצאות עבור ייצור המכשירים, צריבת דיסקים עם התוכנה או הכבלים שחולקו ואמורים היו לקשר בין ה-CueCat למחשב (על מנת שניתן יהיה להעביר את המידע מהברקוד ולתרגם אותו ללינק לאתר). בקיצור, הרבה מאד הוצאות ראשוניות עבור מודל עסקי שאף אחד לא ידע מהו. הניחוש היה שהמוצר נועד להבטיח למפרסמים שצרכנים באמת מסתכלים על המודעות שהם מפרסמים בעיתונים, אבל לשם כך היה צורך שעיתונים יפרסמו ברקודים מיוחדים לצד מודעות הפרסומת (אם כי הם שיתפו פעולה ברצון, ואפילו מגזינים מכובדים כמו טיים ופורבס עשו זאת). היה גם צורך שמשתמשים אכן יתקינו את התוכנה שמגיעה עם החתול, ורובם המוחלט העדיפו שלא לעשות זאת. למה? בתור התחלה, כיוון שה-CueCat דרש לשנות את הגדרות ה-BIOS של המחשב.

לכל מכשיר שיצא את המפעל היה מספר סידורי משלו ובמהרה חשדו המשתמשים ש- Digital Convergence שומרת מידע על כל הברקודים שמשתמש מסוים סרק, ושומרת אותם ב"תיק האישי" שלו, הכולל פרטים נוספים כמין, גיל ושיוך גיאוגרפי. כיוון שכך, הגיקים התאגדו כדי לפרוץ את ההגנות החלשות של ה-CueCat ובמהרה התמלאה האינטרנט במאמרים איך לחסום את היכולת של המוצר לשמור מידע אישי או לשלוח אותו לחברה. Digital Convergence לא קיבלה צעד זה בהבנה, וצעקה על המשתמשים שה-CueCat לא שייך להם ואסור להם לגעת בו או לשנות אותו. הצרכנים, מצידם, אמרו שאם אסור להם לגעת במוצר, הם באמת לא מתכוונים לעשות זאת בכלל - גם לא כדי לקרוא ברקודים. מהר מאד נפתחה חזית ביקורות ותוכחה כנגד Digital Convergence, כיוון שבעצם רוב המשתמשים שלה קיבלו את המכשיר בדואר, מבלי שיכלו להסכים או לא להסכים לתנאי השימוש. בספטמבר של שנת 2000 הונח עוד מסמר בארון של Digital Convergence, כשהתברר שאתר הבית של החברה אינו מאובטח ופרצה בו מאפשרת לאסוף את כל פרטיהם האישיים של המשתמשים ב-CueCat. חקירה קצרה העלתה שפרטיהם של כ-150,000 איש נחשפו בצורה זו.

השירות מת סופית בשנת 2002, אבל רק ב-2004 ראתה Digital Convergence לנכון לפרסם הודעה רשמית על מותו של ה-CueCat, אם כי עד הרגע האחרון המשיכה להבטיח שהמוצר - והשירות - יחזרו למדפים בקרוב. אני עדיין לא מחכה שהיא תקיים את ההבטחה.