ביקורת: עקרות בית נואשות

קל מאוד להבין את ההצדקה שביצירת משחק המבוסס על 'עקרות בית נואשות'. אחרי הכל, הסדרה הזאת (בלי להעליב אף אחת מהשחקניות הראשיות בה) היא פרה שמספקת חלב מוזהב לאנשי רשת ABC וחברת דיסני לה שייכת הרשת. נכון לעכשיו, הסדרה נמצאת במקום השביעי בטבלת הרייטינג של תוכניות הפריים-טיים, כשמעליה יש רק שתי סדרות דרמה וארבע סדרות ריאליטי.

הבעיה איתה התמודדו אנשי דיסני היא הדרך להפוך את הסדרה למשחק. אין בה יותר מדי אקשן, אין גם מספיק מרדפי מכוניות או קרבות חלל, אז הם עבדו עם מה שהיה להם, וזה הסבוניות והדמויות. התוצאה היא הכלאה מוזרה מאוד בין משחקי קווסט לבין אופרת סבון אינטראקטיבית.

זה מתחיל, כמו כל דבר שקשור ל'עקרות בית נואשות', מהקדמה אותה מקריינת השחקנית ברנדה סטרונג, ששיחקה את מרי אליס יאנג בפרק הראשון של הסדרה ומקריינית בשאר הפרקים. זוהי גם השחקנית היחידה מהסדרה שתרמה את קולה למשחק המחשב, אם כי שאר הדמויות נשמעות דומה למקור.

אבל אנחנו מקדימים את המאוחר, קודם צריך ליצור משפחה. הייתי אומר שתפריט עיצוב הדמויות דומה מאוד ל'סימס', אבל בזמן האחרון אנחנו פוגשים את התפריטים האלה בכל משחק שני בלי שום קשר לז'אנר שלו. אבל הדמיון ל'סימס' כלל לא נגמר בתפריט הזה, כי כשתסיימו לבנות את הדמויות ותגיעו למשחק עצמו תגלו שכל כולו – החל מהגרפיקה ועד מד הרצונות של הדמות שואב השראה מסימולטור המשפחה של חברת EA.

אבל אם בסימס אין עלילה ויש רק סימולציה חברתית, כאן העלילה היא המפתח, ובהתאם למה שקורה בסדרה יש אצל הדמות שלכם ערמה מכובדת מאוד של שלדים בארון, כשהגדול מביניהם הוא לא זה של ג'יימס גנדולפיני אלא מחלת השכחה. אתם, כך מסתבר, איבדתם את הזיכרון שלכם לפני זמן מה, ובכלל לא זוכרים מי אתם ומה אתם.

אז ככה זה מתחיל, והעניינים הולכים רק להסתבך במשך 12 הפרקים של משחק. לא, זו לא טעות, המשחק מחולק ל-12 פרקים בהם יש מטרות משניות וראשיות שיקבעו את ההתקדמות שלכם הלאה בשרשרת העלילתית.

רוב הזמן שלכם יבוזבז על הליכה ממקום למקום ושיחות עם דמויות מהסדרה, שבאמצעותן אתם לומדים על סודות אפלים ופרטי רכילות אודות שכניכם החדשים, ובדרך גם מבררים עוד על השכחה המסתורית שתקפה אתכם אחרי התאונה. הדיבורים עצמם מתנהלים על ידי בחירה של אחת מאפשרויות הדיאלוג, כשלכל אחת מהן משוייך סמיילי המתאר את אופיה. ליד משפט כמו "לכי לעזאזל, חלאה" יהיה סמיילי רוגז, ואילו "תודה רבה, כפרה" יתואר על ידי סמיילי שמח ועליז.

מעבר לכך תוכלו גם לקנות בגדים חדשים, לשדרג את רהיטי ביתכם ולצאת לטייל בשכונה, אם כי הדברים האלה נעשים בעיקר סתם ככה ולא משפיעים כלל על התקדמות העלילה או תגובות מהשכנים. רוצים להסתובב ברחבי ויסטריה ליין בלבוש תחתון בלבד? נו שוין, לאף אחד לא אכפת. למזלכם, בעולם של המשחק המציאו את הטלפורט ואת מאיץ הזמן, כך שתוכלו לוותר על הליכה ממקום למקום בקצב של צב, ולדלג למקומות הנכונים.

מבחינה גרפית וקולית, המשחק הזה הוא לא שיא הטכנולוגיה, אבל זה לא פוגע בו בכלל. הדמויות מהסדרה נראות די דומות למקבילותיהן האנושיות והמשחק לא תובעני במיוחד מבחינת משאבי מערכת, אם כי לפעמים יש רגעים של האטה מוזרה. ויש גם פרסומות. מעבר לכל מיני מותגים שהוכנסו למשחק, אם אתם חיים בארצות הברית תקבלו לפעמים לתיבת הדואר שלכם במשחק קופוני הנחה אמיתיים, ממש כמו עקרות בית.

אחרי מספר שעות משחק, שחלקן בוזבז בניסיון לרצוח את הדמות הראשית על ידי דברים טיפשיים או להסתכל מה יש מתחת לפיקסלים כשהיא מתקלחת, אני יכול להגיד בלב שלם ש'עקרות בית נואשות: המשחק' הוא לא בשבילי. כן, העלילה די אפקטיבית ומאוד דומה למה שיש בסדרה, אבל המשחקיות שלו פשטנית מדי ולא מעניינת מספיק. אולי למישהו זה מתאים – לי לא.

6

חלונות XP, מעבד פנטיום 4 במהירות 1.4 גיגההרץ, 256 מגהבייט של זכרון, 2.5 גיגהבייט פנויים על הכונן הקשיח, כונן תקליטורים, כרטיס קול, כרטיס גרפי 32 bit תואם DirectX 9 עם 64 מגהבייט זכרון.
אופציונלי: חיבור לאינטרנט