פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      Ghost Rider

      המשחק החדש לפלייסטיישן - חיקוי גרוע או מוצר מרצ'נדייזינג עלוב? דורון פישלר חושב שלא צריך לבחור

      יש סיבה טובה לכך שמשחקים המבוססים על סרטים הם בדרך כלל גרועים: אין זמן. הסרט יוצא בתאריך מסוים, והמשחק חייב להיות מוכן עד אז. שום דחיות, שום תירוצים, שום When it’s done. המשחק ייצא בשעה היעודה, אפילו אם הוא לא יהיה גמור. וזה, כך נראה, מה שקרה ל"גוסט ריידר", משחק פלייסטיישן שמבוסס על סרט שנראה - לפחות לפי הטריילרים - כמו משחק פלייסטיישן.

      ב"גוסט ריידר", הסרט (שמבוסס בתורו על סדרת קומיקס ישנה למדי, ויגיע אלינו ב-22 במרץ), ניקולס קייג' מגלם את ג'וני בלייז, אופנוען שעשה עסק עם השטן ומאז הופך מדי פעם לשלד בוער וחובב שלשלאות. נשמע מגוחך? זה בסדר, המשחק לא קשור ישירות לעלילת הסרט, או לעלילה כלשהי בכלל: התירוץ לעלילה מוצג בקטעי קומיקס (השיטה האופנתית ליצירת סרטוני קישור במשחקים שליוצריהם לא היה זמן, כסף או חשק לעשות, נו, סרטוני קישור). נדמה לי שיש איזה שד-על שרוצה להביא את האפוקליפסה לעולם, או משהו כזה. אני לא לגמרי בטוח, כי קטעי הקישור מוצגים בווליום נמוך כל כך שהוא בקושי נשמע, וכדי להבין מה בדיוק קורה צריך לגשש ולחפש את השלט של הטלויזיה בכל פעם שמתחיל (או נגמר) קטע כזה. בעיה טכנית כזאת היא אמנם לא מה שיהפוך למשחק טוב למשחק גרוע, אבל היא מדגימה מצוין את העובדה שבקרת האיכות של המשחק הזה לא היתה מושקעת במיוחד, אם היתה קיימת בכלל.

      דז'ה-GOW

      כשקטע הקומיקס ייגמר ויתחיל המשחק עצמו, אחרי שהנמכתם מחדש את הווליום והתנצלתם בפני השכנים, אתם עומדים להיתקף בדז'ה וו עצבני, אם שיחקתם פעם ב"God of War". אם לא שיחקתם ב"God of War", לכו ותקנו את המשחק המצוין ההוא במקום לבזבז זמן יקר וכסף יקר לא פחות על שטויות כמו "גוסט ריידר". בואו נראה: משחק פעולה מגוף שלישי, בלי שליטה על המצלמה, שגיבורו הוא טיפוס זועם שנלחם באמצעות שרשראות באויבים רבים בו זמנית, ו"שואב" מתוכם אורות קטנים של כח-חיים לאחר שהם מושמדים. נשמע מוכר. אוקיי, אז המשחק לא יקבל ציונים גבוהים במקוריות; זה לא בהכרח הופך אותו לרע. לרוע המזל הוא לא מקבל ציונים טובים בכל תחום אחר.

      קומבו-יה

      מה שקורה במשחק הוא זה: ג'וני-גוסט-ריידר-בלייז נכנס לחדר. שדים מופיעים מתוך האויר. הוא הורג אותם. הוא עובר לחדר הבא. וחוזר חלילה, עשרות פעמים. במשחק כולו אין שום אלמנט של פתירת חידות, מבוכים, או כל סוג אחר של משחקיות. רק ג'וני והשדים. אין אפילו גיוון בסוגי הקרבות: אלה תמיד אותם זנים של שדים, שתמיד קופצים מתוך האויר במשטחים רחבי ידיים ושטוחים לגמרי. לא רק שזה משעמם, זה גם קל מדי. בעזרת ה"נשמות" שמשאירים השדים אחרי שהם מחוסלים תוכלו לקנות שידרוגים שונים, כגון קומבואים חדשים (היי, בדיוק כמו ב"God of War"! איזה צירוף מקרים). הבעיה היא שבתוך משהו כמו חצי שעת משחק, גג, תוכלו להשיג קומבואים שלכל השדים והרוחות בשבעת מדורי הגיהנום לא יהיה סיכוי נגדם – בעיקר ה"נגחה הלוהבת", התקפה שפחות או יותר מפוררת מיידית את כל מי שעובר בסביבה. מהרגע שהנגחה הלוהבת ברשותך, רובו המוחלט של יתר המשחק הוא פשוט עניין של לחיצה על אותם שני כפתורים שוב ושוב, וזה לא מלהיב או מאתגר כמו שזה נשמע. כדי לנסות בכל זאת לאתר אתגר כלשהו, ניסיתי את רמת הקושי הגבוהה ביותר. לא הבחנתי בהבדל.

      רק עם אופנוע

      בין רמות המלחמה בשדים מפוזרות כמה רמות של נסיעה באופנוע, שמופיע מאי-שם ליד ג'וני כשצריך, ואחר כך נעלם. סימולטור נהיגה זה לא; הרמות האלה הן בסך הכל מסלול מכשולים שבו אתם נדרשים לקפוץ או להתכופף ברגעים הנכונים, ומדי פעם להחטיף קצת לאויבים שנוסעים לידכם. העובדה שאפשר להתרסק עשרות פעמים ותמיד להתחיל מחדש באותה נקודה משמעותה שגם מסלולי הנסיעה האלה לא ישאירו אתכם ערים כל הלילה, אבל הם כן מספקים כמה קפיצות מגניבות למדי, ולרגעים מצאתי את עצמי, להפתעתי, נהנה מהמשחק. אם כי ייתכן שהרגעים האלה רק בלטו לטובה על רקע העליבות שמסביבם.

      מילות סיכום

      "גוסט ריידר" הוא מרצ'נדייז, מוצר נלווה, שאין לו קיום משל עצמו. הוא גם חיקוי של משחקים קודמים, ומה שיותר חשוב – חיקוי גרוע. אל תשחקו בו.