מארק קיובן הוא איש שלא מתקשה להביע את דיעותיו בבירור. בין אם בנוגע לקבוצת הכדורסל שלו (הדאלאס מאבריקס) ובין אם בנוגע לתחומים המשיקים לעסקי הטכנולוגיה שלו.
קיובן - שמכר בימי הבועה את האתר Broadcast.com ליאהו בעבור סכום דמיוני של 5 מיליארד במניות יאהו, ושבבעלותו חברות הפקה, תוכן ושידור בטכנולוגיות HD - אמר זמן קצר לפני רכישת יוטיוב על ידי גוגל ש"רק אידיוט יקנה את יוטיוב". הסיבה? ברגע שיהיה ליוטיוב גב כלכלי חזק, יכה באתר גל עצום של תביעות משפטיות על הפרת זכויות יוצרים שיטביעו אותו ואת בעליו החדשים.
בחודשים הראשונים לאחר רכישת יוטיוב על ידי גוגל, נראה שנבואת הזעם של קיובן מתבדה. יוטיוב החלו לחתום על הסכמים עם חברות מדיה ולנהל משא ומתן עם חברות אחרות. שמועות נפוצו בנוגע לכך שגוגל סגרה מראש הסכמים סודיים עם כל החברות הגדולות. שמועות אחרות גרסו שחברת החיפוש ייעדה 600 מיליון דולרים לתשלום פיצויים ולהתמודדות עם תביעות.
כעת, עם הגשת תביעות מיליארד הדולר של ויאקום נגד יוטיוב, ברור שקיובן ידע בדיוק על מה הוא מדבר. בבלוגו, הריע קיובן להחלטה לתבוע בהודעה שכותרתה "כל הכבוד, ויאקום!", בה נזף בבלוגוספירה על חוסר הבנתה את עולם התוכן.
אבל נותרת השאלה, האם כל זה אומר שגוגל טעו כאשר רכשו את יוטיוב? האם מאבקים משפטיים ומלחמה בלתי פוסקת עם ספקי תוכן - או, לחילופין, הפעלת אמצעי מניעה קשים נגד הפרת זכויות יוצרים שעשויה לגרום לנטישה של משתמשים - הם גורמים חזקים מספיק כדי להפוך את הרכישה ללא כדאית בטווח הארוך?
כדי לקבוע זאת, צריך להבין מדוע רכשה גוגל את יוטיוב, ואיך רואה חברת החיפוש את מיצובה של יוטיוב באינטרנט בהווה ובעתיד. מבחינה עסקית, גוגל היא חברת פרסום. מבחינתה, יוטיוב היא הפלטפורמה הדומיננטית לוידאו ברשת ולפיכך הפלטפורמה הדומיננטית לפרסום בתוך וסביב וידאו ברשת.
מבחינתה של גוגל, ההצלחה של רכישת יוטיוב לא נמדדת עכשיו. היא תימדד עוד מספר שנים. כאשר תתחיל לשדר פרקים שלמים של סדרות באישור של שותפיה הקיימים, האם אנשים יצפו בהם? האם אנשים יצפו בהם יותר מאשר בפלטפורמות של חברות המדיה שלא יעלו פרקים ליוטיוב?
ומה חשיבותו של התוכן הטלויזיוני להצלחה של יוטיוב? זאת אולי השאלה הגדולה ביותר. סקרים מראים שרוב האנשים לא באים ליוטיוב בשביל תוכן הגולשים. אבל הוידאו הנצפה ביותר בהיסטוריה של יוטיוב הוא Evolution of Dance החובבני. ומספר 2 באותה הרשימה הוא הקליפ של White and Nerdy של אל ינקוביץ', קליפ שהועלה ליוטיוב על ידי ינקוביץ' עצמו ושתרם משמעותית להחייאת הקריירה של המוזיקאי הקומי.
קליפ כמו זה של ינקוביץ' לא נחשב ל"תוכן גולשים" בעיני נסקרים, אבל במידה רבה זה בדיוק מה שהוא. במקרה זה, פשוט מדובר בגולש שהוא גם מוזיקאי מצליח שיודע לקדם את עצמו באמצעות הפלטפורמה של יוטיוב.
אף אחד ממאה הקליפים הנצפים בהיסטוריה של יוטיוב אינו פרק טלויזיוני. רוב התכנים שם הם תכני גולשים או קליפים מוזיקליים. רק מעטים מהקטעים במאה הגדולים לקוחים מסדרות טלויזיה. ואפילו קיובן כתב כבר יותר מפעם אחת שלצד התביעות, מומלץ לחברות מדיה להשתמש ביוטיוב כפלטפורמה לקידום החומרים שלהן.
המטרה של גוגל עם יוטיוב היא להמשיך ולבסס את האתר כמקבילת הוידאו לגוגל עצמה: ברירת מחדל עולמית לגישה לתכני וידאו כפי שגוגל היא ברירת המחדל העולמית לגישה למידע ברשת. אין לי ספק שהחברה תדע לתרגם את המעמד הזה להכנסות מפרסום, כפי שידעה לנצל את מעמדה בתחום החיפוש. לחברה יכולת מוכחת לתרגם מעמד להכנסות: בשנים האחרונות צמח הרווח השנתי של גוגל במידה עצומה, מ-100 מיליון ב-2002 למעל 3 מיליארד ב-2006.
כדי לעשות זאת, גוגל חייבת לשמור על יוטיוב כפי שהוא כיום: פתוח לשימושם של גולשים. גם אם המחיר הוא תביעות. לכן - למרות התביעה הענקית ולמרות הסכנות ולמרות העובדה שההכנסות הנוכחיות של יוטיוב נמוכות מאד - אני סבור שקיובן טעה.
האם קיובן צדק?
דידי חנוך
14.3.2007 / 11:04