אנונימיות קטלנית

"... אני חוששת לצאת מתחומי החדר שלי,
לעולם לא ארגיש אותו הדבר, ולעולם לא אשוב להיות למה שהייתי..."

בקריאה ראשונה אפשר היה לטעות ולחשוב כי אלה הן מילותיה של בלוגרית טיפוסית בת 15, שזה עתה נפרדה מחבר שלה.
אלא שמילים אלה נכתבו ע"י קאתי סיירה ([[Kathy Sierra]]) בבלוג האישי שלה. סיירה - מרצה ומעצבת משחקים שהוציאה תחת מקלדתה סדרה שלמה של ספרים ללימוד תכנות, שהייתה אמורה להעביר מספר הרצאות בכנס ה-[[O'Reilly ETech]] המתקיים כעת בסאן-דייגו, ארצות הברית, ביטלה את כל הופעותיה הפומביות בעקבות זרם תגובות השנאה שנכתבו לאחרונה בבלוג שלה. תגובות שכללו תיאורים מפורטים את רצונם של המגיבים האנונימיים לחתוך את גרונה, לתלות אותה או לפגוע בה בדרכים אחרות הכוללות בין היתר התעללות מינית.
לדבריה, היא לא הופתעה מעצם העובדה שקיבלה תגובות מהסוג הזה, כמו מכך שחלקן פורסמו באתרים שמופעלים ע"י בלוגרים ידועים ובעלי שם בתחום שבו היא עצמה עוסקת, וממתן הלגיטימציה שבשתיקה למעשים אלה.

בפוסט שלה, סיירה מדברת על אנשים ספציפיים. כותבים שאולי לא עמדו ישירות מאחורי המתקפה המילולית והפסיכולוגית הזאת, אבל לדבריה לא עשו דבר למנוע אותה ובכך רק עודדו את כתיבתן של תגובות אלה.

בסופו של דבר, חלק מן האנשים שאליהם הופנתה האצבע המאשימה מביעים זעזוע ומתנערים ממנת חלקם בסיפור המסריח הזה, אך מנגד יש גם כאלה שלא מוכנים לקחת את הנאמר חזרה. אחד מאותם אנשים הוא כריס לוק, שהפעיל שניים מבין אותם אתרים בהם נכתבו הודעות שכללו איומים על חייה של סיירה. ואם השם הזה נשמע לכם מוכר, זה מכיוון שהוא היה אחד המחברים של [[The Cluetrain Manifesto]]. תוך כדי הישענות על YOYOW (You Own Your Own Words) אומר לוק שאין הוא מתכוון לקחת אחריות על דברים שלא הוא כתב באתרים הללו, אך עם זאת, תוך כדי התחשבות בסיירה הוא החליט לסגור את האתרים לגמרי במקום לטפל במטרידים באופן נקודתי.

בעוד בישראל מתקיים דיון ער בסוגיית החלת חובת ההזדהות בטוקבקים, רואים אנו כאן את הסכנה הצרורה ביכולתם של כל החפצים בכך להסתתר מאחורי שם בדוי בצירוף ההיעדר הבוטה והברור הזה של נטיקט ([[Netiquette]]) אצל הדור הנוכחי של הגולש המצוי.

האינטרנט בשחר ימיה נתנה למשתמשים בה את אחת המתנות היקרות ביותר שניתן לשאוף אליהן בעולמינו כפי שהוא כיום – את האנונימיות. והיה זה רק עניין של זמן עד אשר יקומו אנשים שינצלו את המתת הזאת לצורך ביצוע מעשים המוקצים מחוץ לאינטרנט. חופש הביטוי הפך להיות לכה מובן מאליו, שכל ניצול שלו לרעה עלול לקבל מיד תומכים, אם לא ברעיון, אז בזכות להשמיעו. אך למרות זאת, נראה שחופש הביטוי צריך להנתן כפרס לאותם אנשים שמסוגלים לעמוד מאחורי מוצא פיהם ואצבעותיהם.

כאשר המציא יריב חבוט את הסלוגן "החיים זה כאן!" שמלווה את ישרא-בלוג מיום היווסדו, מסופקני שהוא ציפה שסלוגן זה יחזה בצורה כה מהימנה את המתרחש כיום בנבכי הבלוגוספירה.

"... אני לא מעוניינת להיות חלק מן התרבות הזאת – "הבלוגוספירה" – מקום שבו התנהגות כזאת היא דבר מקובל. מקום שבו המחיר שבלוגר צריך לשלם בשביל להיות מה שהוא, זה להיות עטור שריון חסין מכל פגיעה ולהיות אם לבנות שחזקות מספיק על-מנת שלא להפגע מיכולתם הפוטושופית של מספר אנשים קטנים להפוך את אמם למיצוי הסטיות החולניות שלהם.
אני לא רוצה להיות חלק מן התרבות שבה דברים מהסוג הזה נעשים לא ע"י אנשים אקראיים אלא בידי גולשים ספציפיים שמקושרים עם כל הכותבים המוערכים בעולם הבלוגים בנושאי טכנולוגיה." - מתוך הפוסט של סיירה.

עצם המושג הזה – "בלוגוספירה", מתאר הלכה למעשה עולם שבו כל אחד יכול להביע את דעתו על כל נושא שיבחר, וכל אחד אחר יכול להגיב, להסכים או לבקר את דעתו של הכותב. עם זאת, קיימים מקרים בהם סייג השתיקה עליו דברו חז"ל, אינו רק לחוכמה, אלא לטעם הטוב. כי בסופו של יום, מדובר באנשים אמיתיים, ולא בסתם עוד דמויות ב-Second Life, אנשים עם רגשות ופחדים, אמונות ותקוות. אין כל סיבה שיהיה הבדל בין התגובה להתנהגות זו של השמצות ואיומים המתוארת לעיל כאשר היא מתקיימת בעולם החומרי או כאשר מקומה מעל דפי הבלוג.

עצם העובדה שסיירה תופסת את פסגת הרייטינג של מנועי החיפוש ומנועי הטגטוג של הבלוגים, היא העדות הכי טובה לכך שאכן נחצה כאן קו אדום שאין לעבור אותו. הבועה שבה חיינו עד עכשיו בעודנו מעמידים פנים שהחיים האמיתיים הם אלה המתרחשים אופליין, ואילו באינטרנט מדובר בלא יותר ממשחק, אשר במהלכו הכל מותר וכל הגבולות פרוצים.

התעניינות זאת של שוכני הבלוגוספירה שמתבטאת באינספור פוסטים ותגובות לנושא, מדגישה יותר מכל שעבור מרבית הגולשים מדובר בקבוצה קטנה של טרולים זדוניים המוציאים שם רע לכל שאר.

הסלוגן המדובר – "החיים זה כאן", בעל שני פנים הוא. וכאשר אנחנו באים לבטא באופן אלקטרוני את מה שמתרחש בחיינו האמיתיים, חובה עלינו להיות מוכנים לשאת באחריות למעשינו ולכל היוצא תחת האצבעות שלנו המקישות על המקלדת. עלינו לזכור שגם כאשר אנו עוטים על פנינו את מסכת האנונימיות של האינטרנט, עודנו מתקשרים עם אנשים, כמונו, וכידוע לכולנו – "מה ששנוא עליך – אל תעשה לחבריך".