גיליוטינה

אין משעשע יותר מאשר לראות שתי חברות מוציאות שני מוצרים מתחרים ונאבקות זו בזו בחירוף נפש - בשוק אדיש שאין בו דרישה אפילו למוצר אחד. כך שהפעם זו עליה כפולה לגרדום הגיליוטינה: Xenote iTag צועד יד ביד עם Sony E-marker.

בשני המוצרים הרעיון דומה: התשובה לשאלה הנצחית "של מי השירה הזו, לעזאזל". אם, למשל, שמעתם שיר ברדיו ואתם לא יודעים איך קוראים לו או מי האמן, כל מה שאתם צריכים לעשות זה להניף את המוצר על הרדיו כמו שרביט, ובלחיצה קלה לסמן את השיר. זה החלק הקל. אחר כך צריך לחבר את המכשיר לאינטרנט, שם הוא יתחבר לאתר הבית של השירות, יאתר את הפליי-ליסט של התחנה כפי שאוחסן ברשת, ישווה את השעה בה הקלקתם על המתקן למה שהושמע ברשימת השירים של התחנה ויקבע סופסוף איזה שיר שמעתם. אם אתם רוצים, האתר של המוצר, שמרכז את כל רשימות ההשמעה, יציע לכם גם לקנות את השיר במחיר נוח, או לקבל עליו מידע נוסף. אבל רצוי שתקנו אותו. אפילו אם לא אהבתם את השיר. נו, מה אכפת לכם לקנות?

הבעיה של ה-iTag ושל ה-Emarker היתה הבועה שהם חיו בה. אלה לא היו מוצרים רעים, אלא שהם יצאו בתקופה לא טובה, ומנהלי המוצר בחברות התבססו על יותר מדי הנחות שגויות כנקודת מוצא. דווקא התזמון היה לטובתם: ה-iTag יצא בשנת 1999, כששנה לאחר מכן, ביולי 2000 סוני הוציאה לשוק גם את ה-eMarker. שני המוצרים היו קטנים למדי, בערך בגודל של שלט אזעקה למכונית, כאשר באותה תקופה נגני mp3 עוד לא היו השוס שהאייפוד הפך אותם, כך שהאפשרות להשמיע שירים שמגיעים בילט-טין עם כל המידע (שם השיר, שם המבצע, אלבום וכו') לא היתה נפוצה במיוחד.

הן סוני והן Xenote עבדו עם חברות מתווכות, שלכל אחת מהן היו הסכמים עם כ-60 תחנות רדיו ברחבי ארצות הברית. תחנות הרדיו הן המפתח להבנת הכישלון שהמוצרים הפכו להיות, כיוון שעיקר האסטרטגיה נבנתה עליהן.

מנהלי Xenote, למשל, טענו שהמוצר שלהם יאפשר לתחנות הרדיו לגבות תשלום גדול יותר ממפרסמים. ההסבר שלהם היה זה: ה-iTag יגרום למאזינים לפתח נאמנות לתחנה אחת מסוימת, זו שהאזינו לה בתחילה ולא רק שהם לא יעזבו אותה, הם גם יאזינו לה יותר. לא מחשבה הגיונית במיוחד, בהתחשב בכך שהמוצר שלהם תמך ב-60 תחנות, וזה של סוני - בכ-60 אחרות (כלומר, לכל מאזין היו 120 תחנות לזפזפ ביניהן כדי לדעת מה השיר שהוא שמע). הם גם טענו שה-iTag מאפשר להם לקבל פילוח מדויק ונתוני האזנה בקרב משתמשים: איזו מוזיקה הם אוהבים ובמה הם מתעניינים, ובכך - תחנות הרדיו יוכלו להעלות את תעריפי הפרסום כיוון שהן תוכלנה להציע פרסומות ממוקדות יותר. אלא שגם פה הם שכחו דבר אחד: ה-iTag וה-eMarker לא ניסו לכמת אהבה, אלא רק לתת מידע לגבי שירים שהשדרנים לא סיפרו מי המבצע שלהם. כלומר, אם מישהו סימן לעצמו שיר, זה לא בגלל שהוא אוהב אותו בהכרח, אלא בגלל שהוא סקרן לדעת מי המבצע או איך קוראים לשיר. ואחר כך? ירצה - יקנה, לא ירצה - ימשיך הלאה בחייו.

Xenote חילקה את ה-iTags שלה בחינם והפיצה כ-15,000 כאלו במהלך שנת קיומה (עלותו המשוערת של כל מכשיר הוערכה ב-5 דולר). סוני העדיפה למכור את המכשירים שלה במחיר "נמוך מזה שהייתם משלמים על ווקמן" בחנויות ובאתרי אינטרנט; Xenote קיוותה לגייס כספים ממשקיעים חיצוניים שיממנו את פעילות החברה וגם היא וגם סוני הניחו שבאתר הבית של המוצר, הצרכנים יורידו את השירים שהתעניינו בהם באופן חוקי, והן תוכלנה להרוויח עמלות מהמכירה.

בפועל, מרבית הצרכנים סימנו לעצמם מדי פעם שירים, אבל שכחו לחברת את ה-iTag ו/או את ה-eMarker למחשב (כל אחד מהמכשירים עבד על חיבור מסוג שונה) כך שאתרי הבית שלהם לא זכו להרבה כניסות והורדות השירים לא צברו פופולריות, בלשון המעטה. Xenote, שהגיעה מהר מאד לסף קריסה, ניסתה לגייס כספים מחברות חיצוניות, אך בימים - ימי התנפצות בועת הדוט.קום, ומשקיעים העדיפו לראות תוכנית רווחים מיידית ומהירה, על פני נטילת סיכון בחברה כושלת ומוצר שנמצא בשלבי ניסוי, שיש להצמיח על הרגליים.

בספטמבר 2000, Xenote סגרה שעריה סופית וה-iTag הפך לגרגר אבק בהיסטוריה של הרשת.