פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      העצמאות שלי: WiFi

      בעיר צפון אמריקאית קרה ואפורה, גילתה רומי מיקולינסקי שיש פתרון לבאסה: מחשב נייד קטן, עם ויפי

      יש אהבות קשות. במקרה שלי זו היתה אהבה ממבט ראשון. נראה לי שישר התחברנו. היה לי מחשב טרנטה, כזה שסטודנטים מקבלים במבצע מהבנק וככל שהכרתי יותר ויותר מקומות שהציעו חיבור אלחוטי, התחלתי לגרור את המחשב שלי לכל מקום אליו הלכתי. אפשר לאמר שזמינות הווי-פיי אכן שינתה את חיי, או לפחות את הרגלי הצריכה שלי, אבל בעיר הצפון אמריקאית בה ביליתי מספר שנים הווי-פיי הציעה אפשרויות בילוי שקשה לסרב להן. חברתיות, טכנולוגיות, וגם, בחיי, אסתטיות.

      באותה עיר אפורה וקפואה (ויש שיאמרו – מכוערת), זמינות הרשת הביאה לכך שהתחלתי לבלות יותר ויותר עם הלאפטופ החדש והחתיך שקניתי לי (ששקל בערך חצי מקודמו ועלה פי 4). את המקומות בהם ביליתי לעיתים קרובות הייתי בוחרת לרוב לפי זמינות (ואיכות!) רשת הווי-פיי שהציעו. חינם כמובן. סטארבקס, שגובים תשלום על ההתחברות לרשת שלהם, הפכה להיות אופציה זניחה – לא רק כי הקפה שלהם לא משהו, אלא גם משום שאנשים מגניבים (ותאמינו לי – אין הרבה כאלה בעיר ההיא) לא יושבים שם. גם בערב, אחרי או לפני הספריה/ יוגה/ בדיקת המבחנים האינסופית/ ההופעות שהייתי רואה, הייתי מתמקמת יחד עם המחשב, עם חברים או לבד, ונהנית מהאפשרות לשוחח עם שאר המרושתים על זמינות הרשת, לדבר בסקייפ עם חברים מניו-יורק, לונדון או מהארץ, לשמוע רדיו מאנגליה או להמשיך בהורדת מוזיקה/ סרטים וכמובן מזמינות אינספור מאמרים (מה לעשות אקדמאים נזקקים גם לזה).

      גם בבית למדתי להדק את הקשר שלי עם הווי-פי. לא פעם בישלתי כשהמחשב לצידי על השיש (למה לרשום מתכונים על נייר כשאפשר פשוט לקרוא מהמסך?). מאז שחיברנו את הבית לווי-פיי אפילו החבר נהנה יותר מחברתי בסופי השבוע כשהוא היה רואה כדורגל אנגלי ומציק לי במסנג'ר בזמן שאני "לומדת" בקומה מעל.

      שנים של זוגיות צמודה עם לאפטופ הביאו לכך שאני יכולה למפות בתי קפה במספר ערים (בשלוש יבשות) ולייצר מפה של "נקודות חמות" (הוט-ספוטס) גם אם תעירו אותי משינה. גרוע מזה, אני יכולה לספק רשימה של שדות תעופה המספקים חיבור אלחוטי חינם (ולהוסיף נספח על אלו שהגלישה בהם אפשרית רק תמורת תשלום). אני בוחרת את חבריי לפי שכניהם בעלי הרשתות הלא מאובטחות (תודה לכם רגב, 3134 RTA ו- MICHALI, נעמתם לי מאוד) – ונהנית מתחושת הניצחון שב"דפיקת המערכת" כאשר אני מוצאת רשת פתוחה חינם אין כסף (במיוחד כשהאלטרנטיבה הממוסדת היא גלישה בתשלום). מנגד - אני מודעת לחלוטין לכך שהצטרפתי לצד האפל: גם רגע לפני העליה למטוס (4:00 בבוקר, יום חמישי בדיוק לפני חודש) עדכנתי את האתר מנתב"ג בעוד שאר הנוסעים עשו את דרכם אל המטוס ומיקמו את שקיות הדיוטי-פרי בתאים שמעל המושב.

      אך כמובן שלכל הידע השימושי הזה יש מחיר - מבחורה מלאת חיים ועיסוקים הפכתי לעסקת חבילה - בחורה עם לאפטופ. אם יש ווי-פיי בסביבה ההיררכיה מיד מתחלפת ואני הופכת ללאפטופ עם בחורה. בחודשים האחרונים בקנדה למדתי עוד שיעור קטן שקצת "הוריד" את התלהבותי מהרומן האינטרנטי שלי. בשכונה האחרונה בה גרתי היה חיבור שכונתי חינמי וגלישה מכל מקום. בחודשי הקיץ (הספורים!) היה נעים ונחמד לשתות קפה או לאכול גלידה על ספסל בגינה, אבל יותר מעניין, יותר מרגיע, יותר אנושי, לא להסתכל על מסך מחשב בכל רגע נתון. העולם יפה יותר כשהוא לא נראה כמו אופן-ספייס נטול קירות. יותר נעים להכנס לבתי קפה שלא נראים כמו מעבדת מחשבים בה מתגודדים אנשים עם לאפטופים (גם אם הם מגניבים, גם אם ממש משעמם וקר בחוץ) והשיחות שם יכולות להיות איכותיות (וארוכות הרבה יותר) אם מתייחסים לשכן עם הלאפ-טופ מהשולחן ליד כאל מישהו שיכול לתרום משהו מעבר להמלצה על הרשת אליה כדאי להתחבר (אתם יודעים, לפעמים יש כמה אופציות)...