בשנה האחרונה הפך כפתור ה-F5 במקלדת שלי מיותר לחלוטין. קשה לי אפילו לדמיין את עצמי מצליח לעקוב אחר כל האתרים והבלוגים שאני מתעניין וקורא אותם אילולא היו קיימים ה-ATOM וה-RSS.
בימינו המשתנה והמתפתח במהירות, אין לנו ברירה אלא להישאר מעודכנים בכל מה שקורה סביבנו. עם זאת, שטף המידע האינסופי הקיים באינטרנט כיום הוא פשוט רב מכדי שנוכל לעכל את כולו באופן ידני.
אני זוכר את הימים היפים שקדמו לפריצת האינטרנט לתודעה הקולקטיבית שלנו אותם ימים נפלאים של Fido ושרתי ה-BBS. באותה תקופה, היינו ממתינים כמה שעות (במקרה הטוב) עד לקבלת התשובה, וגם ככה שעות ההתחברות שלנו היו מוגבלות ונגזרות מן התעריף הזול של שיחות הטלפון בשעות הלילה.
ואז ב-1995 הגיע האינטרנט לישראל לראשונה הייתה בידנו האפשרות לקבל מידע עדכני ברגע שבו אירועים מתרחשים. זה נורא יפה שיש אפשרות, אבל לא הייתה עדיין שום דרך מקובלת להתריע על עדכונים. איזה מזל שבישראל לא משלמים על נפח תעבורה אפילו עצם קיומו של זיכרון המטמון לא היה מציל את הרעבים למידע מריפרוש אינסופי באתרים הבודדים שהיו קיימים באותה העת באינטרנט. בהחלט אפשרי שכך היו פני הדברים ממשיכים עד היום, לולא הופיעו תיבות הדואר האלקטרוני החינמיות שחלק מן האתרים החלו לתת לגולשים הרשומים בהם.
היתרונות של תיבות דואר אלה היו גלויים לכל: המחיר (חינם אין-כסף), הזמינות (על גבי האינטרנט עצמו, וללא שימוש בתוכנה חיצונית נוסף על הדפדפן) וכמובן אפשרות ההפרדה בין הכתובת של הספק אינטרנט לבין הכתובת הנוספת. כל אלה הביאו לכך שאתרים רבים החלו משתמשים בפיצ'ר חדשני אפשרות לקבל עדכונים במייל, ו/או קבלת הודעה על עדכון באתר.
החיסרון העיקרי בעדכונים מבוססי דואר אלקטרוני נבע מכך שככל שרצינו להיות מעודכנים יותר, כך הופצצנו בכמויות הולכות וגדלות של מידע שהגיע בדואר האלקטרוני. חזרנו למעשה לנקודה שבה התחלנו ככל שיש יותר מקורות שיכולים ליצור עבורנו את התמונה הגדולה, כך אנו גם מופצצים במידע רב יותר שלעיתים אין אנו מסוגלים להתמודד עם הכמויות הנ"ל.
דילמה זאת יצרה את הצורך בכלי יעיל לסינדיקציה של מידע. למעשה כבר בשנת 1995 החלו דיבורים בנושא, אך יישום הרעיון בפועל אירע בסוף 1999. הפורמט לא עבר הטמעה באתרים מעטים ולא זכה לפופולאריות או הכרה רבות. רק בסוף שנת 2002, עת שוחרר לעולם החופשי ה-RSS 2.0 החל עולם העדכונים באינטרנט לשנות את פניו.
המפגש הראשון שלי עם משהו שדומה ברעיון ובמבנה לרסס היה במסגרת העבודה שלי עם מערכת ניהול התוכן PHPNuke. מערכת זו אפשרה ליצור קובץ backend קובץ טקסט פשוט/טקסט עם קישורים אותו ניתן היה להציב באתרים אחרים ו-"לשאוב" את כותרות העדכונים באתר המקור. ה-RSS לקח את הרעיון הכללי צעד נוסף קדימה באמצעות תוכנות קריאת הרסס, ניתן היה ליצור רשימת עדכונים ולמיין אותה לפי אתרים, קטגוריות, תאריך פרסום הידיעה ונושא העדכון.
במקום להתעסק עם אינספור הודעות דוא"ל, היה בידי עכשיו הכלי האולטימטיבי הדרוש לי על-מנת להיות תמיד במרכז העניינים ולא לפספס חלילה דבר מן המתרחש סביבי.
שימוש בתוכנות ה-RSS משאיר אותנו תמיד עם היד על הדופק, אבל מי שחשב שפה השימושים שלו נגמרים טעה בגדול. רסס ואטום נותנים לבעלי אתרים אופציה נוחה לשיתוף תכנים, ע"י תמצות האתר לתוכן עצמו, מבלי להציג פרסומות או חלקים לא רלוונטיים ומסיחים של אתר המקור (כגון תפריטי ניווט ופרסומות). מובן שלא ניתן לאחוז את המקל משני צדדיו, ולמתן יד חופשית לשיתוף התוכן קיים מכשול רציני בדמות אי הקפדה אפשרית על זכויות יוצרים ועוד התעלמות מוחלטת במטרה להונות את הגולש ולגרום לו לחשוב שהוא מקבל תוכן מקורי כאשר בפועל מדובר בתוכן שנגנב מאתר אחר.
במידה מסוימת אפשר להתייחס לשימוש ב-RSS כאל סוג של פונדמנטליזם, כאשר האינטרנט התחיל כאסופת טקסטים ומשם פיתח מעטפת שאומנם נראית מעולה, ועם זאת היא לא יותר ממעטפת של התוכן האמיתי. הרסס לוקח למעשה את הבמה ומפשיט אותה עד שנשאר רק המידע הגולמי - שהרי בשביל המידע הזה מלכתחילה אנחנו נכנסנו לאינטרנט.
ה-RSS נותן לנו את העצמאות המלאה לקבל רק את המידע שרלוונטי לנו, אם זה מבחינת המעטפת בה המידע מגיע ואם זה מבחינת הסיווג של תחומי העניין שלנו.
העצמאות שלי: RSS
בוריס בולטיאנסקי
24.4.2007 / 14:35