יש בעולם קבוצה של אנשים אשר גדלה על, ויחד עם, סדרת C&C. כשהמשחק הראשון בסדרה הגיע הם היו עוד ילדים, כותרי Red Alert סימנו את תחילת ההתבגרות, Tiberian Sun ו-Renegade את גיל הטיפש-עשרה המביך, Generals כבר היה כמעט בוגר ועכשיו מגיע לו Command and Conquer 3: Tiberium Wars. בשל יותר, יפה יותר, משעשע יותר וכל כך, אבל כל כך... מטומטם!
הדבר הראשון אליו שמים לב במשחק הזה הוא היופי של הפרטים הקטנים. החל ממסך הפתיחה ועד לסרטוני מעבר שעשויים באיכות נפלאה, הכל כאן מבריק ומשובב עין. אותו הדבר קורה כשמגיעים בפעם הראשונה לשדה קרב Tiberium Wars לא לוקח שבויים בתחום הגרפיקה, וגם לא בפירוט של מה שאתם רואים על המסך.
אבל נעזוב לרגע את הקרבות ונחזור לטמטום תוכלו לשים לב אליו עוד לפני שתתחילו לשחק, בעזרת העלילה שמועברת דרך קטעי וידאו עם שחקנים אמיתיים, חלקם מפורסמים למדי. המשחק שלהם מוגזם בכוונה, הטקסטים נוראיים והמסרים מעוותים, אבל זה דווקא מהנה, ולרגע לא משעמם.
אני לא רוצה לספיילר יותר מדי, אבל אם אתם טהרנים בעניין הזה אז וותרו על הפסקה הזאת. קיין המנהיג הפסיכוטי-אך-חביב של NOD חזר, הטיבריום מתפשט ברחבי כדור הארץ וכוחות ה-GDI (Global Defense Initiative) מנסים להחזיק את השטחים שנשארו נקיים מהחומר המוזר. את המערכה לשחקן יחיד תוכלו להתחיל מהחלק של נוד או של גדי, כששתיהן מספרות את אותו הסיפור משני צדדים שונים. ובשביל שלא ישעמם לנו, מגיע באמצע המשחק גזע חדש, חייזרי, בשם Scrin.
כמו קומדיה מטומטמת
אם יש משהו שלמדנו לעשות מאז שחר ימי ז'אנר האסטרטגיה-בזמן-אמת, זה לבנות בסיס, אבל Tiberium Wars לא תמיד יבקש את זה מאיתנו. ברוח הסדרה, יש כאן גם משימות בהן איש אחד הולך לרצוח את כל יחידות האויב, משימות בהן כבר יש בסיס ואי אפשר להרחיב אותו ומשימות בהן יש לכם כוח קטן שצריך לעשות משימה גדולה.
אך בדרך כלל, הדרך לניצחון עוברת דרך בניית בסיס, אימון צבא והשמדת אויב. שני משאבים יש במשחק הזה, טיבריום וחשמל, שניהם יחסית קלים להשגה ולא ממש מעכבים את ההתקדמות שלכם. גם הממשק של הבניה והקרבות פשוט מאוד להבנה, וירגיש טבעי לאנשים ששיחקו בכותרים הקודמים של הסדרה.
הטמטום האמיתי של המשחק מתחיל כשמזכירים את המלה "אסטרטגיה". אולי הושפעתי יותר מדי מ-Supreme Commander וכותרים מתוחכמים אחרים, אבל הקרבות ב-C&C3 תמיד נראים לי כמו משחק ילדים. האויב מטומטם, לפחות עד השלבים המאוחרים יותר; האיזון של התקפה והגנה כמעט ולא מותח רק בונים צבא והולכים ישירות לבסיס האויב. אם ההתקפה נכשלה לא נורא, בעוד 5 דקות יהיה צבא נוסף, והוא כבר יצליח.
אבל כאמור, כמו שקומדיות מטומטמות יכולות לעשות את העבודה שלהן, כך גם המשחק הזה הוא אמנם לא מותח ולא מאמץ את המוח יותר מדי, אבל המשימות כיפיות מאוד, והוספה של משימות משניות עוזרת לשבור את השגרה.
צל"ש נוסף מגיע למשחק על איזון היחידות. שלוש הקבוצות הפעילות שונות לא רק בשם שלהן ומראה היחידות, אלא גם מצריכות תכנון משחק שונה. ה-GDI חזקים יותר אבל מאוד בוטים בהתקפות, ה-NOD מסתמכים על שילוב יחידות קטנות ומאומנות שיעילות נגד סוג אחד של התקפה (ועל מחבלים מתאבדים מוזרים), וה-Scrin, אמממ, שונים.
יש כאן גם ערך למשחק-חוזר. המשחק נותן לכם מדליות על הביצוע, ואם מדליית כסף בלי אות הצטיינות לא מספיקה לכם, בטח תרצו לחזור למשימה בשביל לעשות את כל הדברים אותם לא הצלחתם לבצע בפעם הראשונה.
סיכום דו"ח ועדת ויטצ'בסקי
קרבות מרובי משתתפים במשחק מוסיפים קצת לעומק שלו כי האויב שלכם הוא אנושי, אבל מרחב תמרון אסטרטגי עדיין קטן למדי. המפות לא מאפשרות מלחמה בכמה חזיתות, וגם לא נותנות לכם זמן תכנון נורמלי C&C מאוד מעודד בניית צבא מהירה והתקפות בזק.
בסופו של דבר, השלם כאן עולה על סך מרכיביו, אבל לא מספיק בשביל לתפוס חובבי אסטרטגיה וותיקים. מצד שני, גם לאנשים שחולמים בלילה על תכנון קרבות כלל-עולמיים, עם מיקרו-ניהול של כל יחידה ויחידה, יש לפעמים צורך לשחק קצת בשביל הכיף הטהור שבקרני לייזר משמידות ויחידת קומנדו בודדת שיכולה להשמיד בסיס שלם בלי להיפגע בכלל.
הטוב: יפה מאוד, כיפי מאוד, מאוזן היטב.
הרע: טיפשי להחריד, באגים מינוריים בסנכרון קול ותמונה בסרטוני מעבר, לא מחדש שום דבר בז'אנר.