"אני חייב לתת לך את Plus Lumines" אמר לי ע' בטלפון.
"מה, משחק כל כך טוב?" שאלתי.
"לא, הוא פשוט הורס לי את פיריון העבודה. אני מבלה עליו יותר מדי זמן".
"תביא לי אותו בהזדמנות" אמרתי, ע' ניתק ויותר לא שמעתי ממנו.
חודשיים לאחר מכן, נשמעה דפיקה בדלת באמצע הלילה. בפתח עמד ע', בשער סתור, עיניים אדומות ועווית בבוהן. ביד שמאל הוא החזיק דיסק. "קח" הוא הושיט לי אותו ביד רועדת. "קח את זה ממני. אני לא רוצה את זה. מהעבודה פיטרו אותי. אמא שלי דיווחה עלי למשטרה כנעדר. החברים באזרות' שואלים לאן נעלמתי. קח את זה כבר". למרות תחנוניו, הדיסק היה לפות כל כך חזק בידו שהייתי צריך לשלוף אותו בכח. ברגע שידו הרפתה מהדיסק, הוא פתאום נראה מעט חי יותר, כאילו הוסר מעליו משא כבד. "דבר איתך אחר כך" אמר ונעלם בצווחה צרודה אל ערפילי המעלית.
אני אדם זהיר. כששמים לי ביד חומר נפץ, אני לא בודק איך זה עובד בלי לנקוט באמצעי בטיחות. לכן, לפני שהתיישבתי מול הפלייסטיישן 2, השארתי הוראות מדויקות לחברה שלי: אם בתוך שעתיים אני לא קם, לקשור אותי לכסא, להוציא את הדיסק מהמכשיר, לגרוס אותו בבלנדר ולפזר את השאריות מעל מים בינלאומיים. הכנסתי את הדיסק למכשיר והתיישבתי מול Lumines בישבן חושש, מחכה למלתעות ההתמכרות שיסגרו עלי.
שיחקתי בו.
אחרי עשרים דקות הלכתי להכין לעצמי משהו לאכול.
זה לא ש-Lumines Plus הוא משחק רע (כפי שגיליתי לאחר שהשלמתי עוד כמה שעות משחק). לסוגו, הוא אפילו ממש טוב. מדובר בסך הכל בוריאציה השלוש-מאות-אלף על טטריס: בלוקים בשני צבעים נופלים מהשמים, ותפקידך ליצור מהם מלבנים גדולים ככל האפשר בצבע אחיד. זה הכל. כמו הרבה משחקים מסוג זה, הרעיון המפגר לכאורה מספק אינסוף אפשרויות, והוא בהחלט מסוג הדברים שמעבירים את הזמן ביעילות כשאין לך חשק לעשות משהו פרודוקטיבי או כח להוציא את המח מניוטרל. אבל להשפעה הכל כך ממכרת שלו, שאת השפעותיה ראיתי על ע', מצאתי את עצמי חסין באופן מפתיע. למעשה, לא לקח לי הרבה זמן עד שכל הקטע של בלוקים שנופלים מהשמים מיצה את עצמו.
הטאץ' המגניב של Lumines הוא הסקינים המתחלפים. המשחק נראה כאילו עבדו עליו חמישים מעצבים שונים, וליוצרי המשחק לא היה לב לזרוק אפילו אחד מהעיצובים האלה, לכן הם כללו בו את כולם. מדי כמה דקות, צבע הקוביות, הרקע, הקולות וגם המוזיקה - הכל מתחלף, בעוד המשחק ממשיך לרוץ כאילו כלום. למעשה התמריץ העיקרי שהמצב הסטנדרטי של המשחק נותן להמשיך ולנסות להשיג תוצאות גבוהות יותר ויותר הוא להשיג סקינים נוספים. מלבדו המשחק גם מציע מצב "פאזל", שבו עליכם לבנות צורות מוגדרות מראש מאותן קוביות ארורות, ומצב תחרות, מול המחשב או מול שחקן אחר: המסך מחולק לשניים, ועם כל השלמת ריבוע מוצלחת, החלק שלכם גדל והחלק של היריב מצטמצם, עד שאחד משניכם לא עומד בלחץ. אחלה רעיון, האמת. גם את טטריס אפשר היה להפוך בצורה כזאת למשחק מוחות מותח.
Lumines התחיל כאחד הלהיטים הגדולים של הקונסולה הניידת, ה-PSP, ובצדק: הוא מושלם להעברת זמן בנסיעות באוטובוס. אבל לי אין PSP, ובואו נודה באמת, גם לכם אין. בנוגע לפלייסטיישן כשמדברים על "משחק" כיום מדברים בדרך כלל על משהו שכולל עלילה, דמויות, מיליוני פוליגונים ומצב מרובה משתתפים. אני לא טוען שלמשחקים קלילים ופשוטים מה שנקרא באנגלית Casual Games אין זכות קיום; אבל מוזר קצת לקנות אחד כזה במחיר של משחק פלייסטיישן (וזה, כידוע, לא מעט) כשהאינטרנט מלאה במאות משחקים דומים, ממכרים לא פחות, בחינם חינם. ע', למשל, התמכר עכשיו ל-Peggle.
ביקורת משחק: Lumines Plus
3.5.2007 / 17:36