החופש שלכם בסכנה

אין כמו פופוליזם כדי לפתוח את היום. שר התקשורת אריאל אטיאס רוצה שמשרדו יגיש הצעת חוק שתחייב את ספקיות האינטרנט בישראל לשים מסננים שימנעו גישה חופשית לאתרי אינטרנט פורנוגרפיים. ומי שלא רוצה שיסננו אותו? צריך לפנות לספקית שלו ולומר: "אני רוצה פורנו!"

כוחה של האינטרנט הוא בכך שהיא מספקת לנו גישה בלתי מוגבלת למידע. כל מה שאדם מעלה באינטרנט זמין לכל אדם אחר שגולש באינטרנט. כלומר, כל אדם שחי בארץ חופשיה. בסין ואירן ושאר מדינות בהן זכויות האדם והאזרח לא נמצאות בעדיפות גבוהה, המצב שונה. אם אטיאס יצליח להעביר את הצעת החוק שלו, הרי שגם אנחנו נצטרף לרשימה הנהדרת הזאת.

מדובר בהצעת חוק מהסוג שנשמע מצוין. אחרי הכל, מי רוצה שילדים יגלשו לאתרי פורנו? לכאורה, זה כמעט מובן מאליו. אבל האם פתרונות טכניים הם התשובה? רווחת כיום הגישה ש"הטכנולוגיה יצרה את הבעיה, אז שהיא תתמודד איתה". הגישה הזאת אומרת שלהורים אין שום אמצעי חינוכי להתמודד עם התנהגות לא רצויה של ילדיהם, וגם אין להם שום שיקול דעת באשר למה מתאים לילדיהם לראות ברשת ומה לא. במקום שההורים ייאלצו להתמודד עם הבעיה, ניתן לאח הגדול את הכלים והוא כבר ינצח את הפורנו.

גישה מנוגדת לאותה הסוגייה ניתן למצוא באוסטרליה, שם בחרה שרת התקשורת להשקיע מתקציבה כדי לספק לכל תושבי המדינה גישה חינם לתוכנות סינון. זהו פתרון יקר יותר, שמטיל את העומס התקציבי על הממשל (ולא על החברות) ואת שיקול הדעת על האזרחים. היישום שלו קשה יותר וייספק כיסוי פחות מוחלט, אבל במדינה שמכבדת את אזרחיה, ובכל זאת רוצה לספק מענה לדאגה שהילדים גולשים למקומות לא רצויים, זה נראה כמו פתרון שפוי בהרבה. אמנם התוכנות האלה לא מושלמות, אבל המגבלות שלהן קיימות גם באמצעי הסינון שיהיו בידי הספקיות. וכשאדם חוסם אתרי פורנו במחשבו, השליטה נמצאת בידיים שלו. אם יש בעיות במנגנון הסינון, הרי שאדם יכול פשוט להסיר את התוכנה. זה לא המצב כשמדובר באמצעי חסימה שכדי להסירם צריך להתקשר למוקד תמיכה ולומר "תנו לי את הפורנו שלי".

הסכמה – אפילו בשתיקה – להצעת חוק מסוג זה משמעותה מתן השליטה בשימוש שלנו באינטרנט בידיו של גוף חיצוני. השימוש שלנו ברשת ששואבת את עוצמתה ואת חשיבותה מהחופש לבטא דעות ולהעביר מידע מחד, ולשמוע דעות ולצורך מידע מאידך.

וכולנו יודעים שההגדרה של "פורנו" היא הרי דבר מורכב. מה נסנן? מילים גסות? יש כאלה גם באנציקלופדיות. נסנן גם אותן. אתרים מוכרים? יש מיליונים. אחרי שאמצעי הסינון הקיימים לא יעשו עבודה מושלמת – והם לא עושים עבודה מושלמת – איזה פתרון יחפש כבוד השר? אולי פתרון כמו בקטאר, שבה למדינה כולה יש כתובת IP אחת וחיבור אחד לאינטרנט, ואפשר לגלוש רק לאתרים שמאושרים על ידי הממשלה? כי זאת הדרך היחידה לוודא שאף ילד לא ייחשף לפורנו.

ההצעה של אטיאס פגומה מתוקף היותה פופוליסטית. היא פגומה מתוקף היותה לא מציאותית. אבל מעל לכל, היא פגומה מתוקף פגיעתה בחופש של כולנו לגלוש לאן שאנחנו רוצים, מתי שאנחנו רוצים מבלי לספר לאף אחד על זה.