רותם והטכנולוגיה

בערב בהיר באמצע שנת 2007, השמיע הוידאו שלי כמה קולות צורמניים ונדם, לאחר שנעצתי בו בטעות (ובכוח רב מדי, מסתבר) קלטת הפוכה.

"אבל את יודעת, ברוב המכשירים האלו," נפנף השותף שלי, שלא רצה לגעת בשיקוץ. "גם כשהם עובדים, אין פסים לבנים לאורך המסך, ואין קול של טרקטור."

בעצתו, הענקתי לענתיקה הישנה קבורה מכובדת (גררתי אותו בקושי אל האשפה – הוא שקל כשבעה קילוגרמים), ויצאתי לחנות החשמל הקרובה למקום מגוריי.

"וידאו," אמר איש בסרבל, חוזר על כל הברה באיטיות רבה, כאילו רצה לוודא שדיברתי בשפתו ולא בעברית בת התנ"ך. "את מתכוונת די.וי.די."

"לא, וידאו."

"די.וי.די מקליט?"

"וידאו."

"כזה שעובד על קלטות?!"

שוטטנו יחדיו למחסן שבחלקה האחורי של החנות, שם גרר הסרבל סולם והחל לטפס למדפים העליונים. לאחר רבע שעה של טיפוס ועוד מספר דקות של חיפוש, ירד ובידיו קופסת קרטון ענקית ומאובקת, והניח אותה בזרועותיי באושר, כאילו מצא שריד ארכיאולוגי יקר-ערך. נשפתי על תווית המחיר הדהויה. ענן אבק עלה באוויר וגרם לשנינו לפצוח בסדרה של שיעולים. תווית המחיר נותרה לא-ברורה. "כמה עולה?" תהיתי.

"אהה..." הוא גירד את פדחתו. "תגידי, את בטוחה שאת לא רוצה די.וי.די?"

נחישותי התערערה. משום מה, קיבלתי את הרושם המעורפל שאנשים אינם נוהגים עוד להשתמש בוידאו.

"זה, אה, קל להפעיל?" שאלתי בהיסוס.

"מאוד קל!" הוא הוציא את הקרטון המאובק מידיי. "ויש גם הוראות בעברית."

שותפי לדירה בחן בחשדנות את השלל. מתוך הכרות בת שנתיים עם הבעיה הקטנה שלי, ובוודאי מתוך חשש סביר בהחלט לשלמותו של חיווט החשמל בדירתנו, הציע לעזור לי.

"לא, לא," עלזתי. "זה ממש קל להפעיל, וגם יש לי הוראות בעברית!"

"אה-הא," אמר השותף, וטרק את הדלת, מעדיף שלא לראות.
שעות מאוחר יותר, מצא אותי שותפי יושבת על רצפת חדרי, ממררת בבכי, קשורה ולפותה היטב בערמת כבלים דמויי ראשי-הידרה, עם קצוות אדומים, צהובים ולבנים.

"מה אני עושה לא נכון?" התייפחתי אליו. "מה?"

בתוך פחות מעשר דקות, נעץ השותף את כל החוטים במקומות הנכונים. לאחר מכן החל להסביר לי על אמצעי ההורדה, החוקיים והחוקיים פחות, המאפשרים להעביר באופן קסום חומר מצולם מהמחשב לדי.וי.די. כלומר, אני חושבת שהוא הסביר. פיו נפתח ונסגר, אבל אני התחלתי לשמוע מוזיקה מרגיעה כבר במילים "תוכנות שיתופיות".

"וזה הכל. הבנת?"

המשכתי לבהות. לאחר דקה השותף נשבר, נאנח, הסתובב והחל לפרק את המכשיר הנוצץ מהחיבורים עליהם עמל.

"מה אתה עושה?" נזעקתי.

"לוקח את זה בחזרה לחנות. את לא באמת יכולה לצרוב," פסק השותף. "אנחנו קונים לך די.וי.די מקליט."

נגררתי אחריו, בטוחה בצדקתו.

שעה מאוחר יותר, בדירתי, עמדנו שנינו חסרי אונים מול תפלץ רב-חיבורים ויקר פי חמש מכל דבר שהתכוונתי לקנות. על פניו של שותפי נחה הבעה מבולבלת, כאילו חווה לראשונה בחייו בגידה של מכשיר חשמלי. קינאתי בו.

"אני לא מבין את זה," מלמל.

לאחר בזבוז רב של דם, יזע ומעות, הצליח הנ"ל, לבסוף, לגרום לכל החיבורים (כך הנחתי) להינעץ במקומות הנכונים, ופנה כעת למלאכת התכנות והכוונון. שעה נוספת, והצלחנו להקליט מערוץ הילדים. השותף נשען לאחור בכסאו ונראה כאדם שנלחם בגורלו וניצח.

לאחר דקה נשברתי, נאנחתי, הסתובבתי והתחלתי לפרק את המכשיר הנוצץ מהחיבורים עליהם עמל. תוך כדי משיכות בכל הכבלים הלא נכונים, כמובן.

"מה את עושה?" הזדעק השותף.

"יפה מאוד שהצלחת להפעיל את זה," הודעתי לו. "אני לא אצליח."

"בטח שתצליחי!" מחה השותף, נאבק למשוך מידיי את אחת ההידרות. "את יכולה לעשות את זה! אני מאמין בך!"

הרפיתי מהכבל. "יפה. אז איך מדליקים את זה?"

"את רק צריכה ללחוץ קודם על הכפתור הזה, ואז כאן, ואז בשלט של הטלויזיה על החץ-"

"הוא חוזר לחנות," הודעתי, גוררת את קופסת הקרטון מהמרפסת ומשליכה לתוכה את המכשיר השטני והמפואר, שהוחזר לחנות כלאחר כבוד. איש בסרבל נאנח אנחה עמוקה, טיפס עבורי עד למדף העליון במחסן שלו, חזר עם קופסת קרטון מאובקת מאוד (אף על פי שנראה עליה בבירור סימן של נשיפה), ותחב אותה לידיי.

"אני צריך לשלם לך שאת לוקחת את הדבר הזה," התבדח, או שמא? לא משנה, חשבתי לי כשאימצתי את הענתיקה החדשה אל בין זרועותיי. העיקר שעכשיו יש לי מכשיר הקלטה אמיתי, שאני יודעת לתפעל.

כך, למעשה, האמנתי, עד שנתקלתי בהידרה משולשת הראשים הצבעוניים במקום בכבל הבודד אליו הורגלתי.

"או, לא, תסתדרי לבד," זעף השותף מחדרו. "מי שלא רוצה ללמוד, משלם."

נדרש עוד קצר אחד, שתי הפסקות החשמל וקצת ריח שרוף (אותו יצרתי עם מצית, אני מודה) עד שהוא התייאש.

1. לכבלים הצבעוניים (ההידרה משולשת הראשים) קוראים כבל בננה. הכבל הלבן הולך לשקע הלבן. הכבל הצהוב הולך לשקע הצהוב. הכבל האדום הולך לשקע האדום, אבל אם אין שקע אדום, אז לשקע הצהוב, כל עוד אין כבל צהוב. כלומר, השקע... זאת אומרת...

2. די.וי.די מסובך יותר להפעלה מוידאו. למה לכל הרוחות הוא צריך גם תפריט כללי, גם תפריט מכשיר, וגם תפריט כותר, ואיך יודעים מה מהם יעלה כשלוחצים menu?

3. די.וי.די מקליט לא נועד לטכנופובים. הוא מסובך יחסית להפעלה, יש בו פורמטים רבים של צריבה, התכנות שלו מורכב והשלט שלו אינו פשוט להפעלה.

4. והשותף מוסיף: אם הוידאו המיושן שבק חיים, וחבל לכם על כל מה שהקלטתם, היום כבר קל מאוד לגבות קלטות וידאו לפורמט של די.וי.די. כדאי בכל מקרה לעשות זאת – קלטות וידאו, למרות המראה המסיבי, הן הרבה פחות עמידות מדיסקים ונשחקות במהלך השנים.