שקיות נייר עם חורים לעיניים

השבוע הופתעתי לגלות שגם פלטפורמה המונית כמו [[ישרא-בלוג]] מסוגלת לייצר אייטמים העולים לתודעה הכללית של הבלוגוספירה הישראלית. אף על פי שישרא-בלוג ו[[הבלוגיה]] של תפוז מהווים קהילות סגורות שחבריהן לא נוטים להחשף לבלוגרים העצמאיים (או כאלה הכותבים בקפה הטוש, בבלוגלי וברשימות), האגרגטורים דוגמת [[Grapes]] ו-[[Ozrox]] מקשרים אל בלוגרים רבים מהקהילות הללו וניתן לומר שבכך הם משקפים את עניין הבלוגוספירה בהם.

מתוקף הגדרתו – בלוג הוא יומן רשת אישי ולעיתים קרובות אנונימי, הנכתב שלא למטרות רווח. למיטב הבנתי אמורים הבלוגים לשמש כמקום מפלט למחשבותיהם ולהגיגיהם של הכותבים בהם. עם זאת השבוע נוכחתי לגלות ששני העקרונות הללו – האנונימיות והכתיבה לשם הכתיבה, נשברו בקול חזק של מאות צלחות מהפרסומת האחרונה של פיראוס.

חלומו הנכסף של כל ישרא-בלוגר הוא לככב ולו למשך שבוע אחד בטבלת הפעילים המופיעה בדף הראשי. בחודשים האחרונים נצפה בראש רשימת הפעילים בלוגר המכנה את עצמו "[[הרווק]]". מדובר בבלוג אנונימי המוקדש בעיקר לסיפורים אודות מפגשיו המיניים עם בחורות מהאינטרנט בכלל ומישרא-בלוג בפרט.
נראה שלמישהי שהזדהתה תחת הכינוי "חושפת את הרווק", נשבר מהקונספט שבבסיס הבלוג הזה והיא החליטה לעשות לרווק אאוטינג – לחשוף בפומבי את זהותו. בבלוג שנפתח במטרה זו הוצב לרווק אולטימטום: עד לתאריך הנקוב סגור את הבלוג, ולא – תפורסם תמונתך בבלוג.

מכיוון שמדובר באירוע ישרא-בלוגי, האירוע לא זכה לכותרות ראשיות במדורי המחשבים. למרות זאת, האירוע עצמו גרם לאנשים לחשוב.

הבלוגר ועורך הדין [[יהונתן קלינגר]] תוהה האם האנונימיות היא אכן זכותו הטבעית של כל בלוגר, או שמא אנחנו מקבלים אותה על-תנאי, וגם זה כל עוד לא התחלנו לכתוב כי-אז יבוא מישהו וירצה לחשוף אותנו (ע"ע [[ולווט אנדרגראונד]]). אחרי הכל ישראל היא מדינה קטנה, אם נכתוב על סבב פיקאפ בארים בתל-אביב – סביר להניח שלא יוכלו לזהות אותנו. אבל אם נרחיק לכת לתיאור אירועים אישיים ו/או מפגשים עם אנשים - לא נוכל לבטח את עצמנו מחשיפה. אחד המשפטים של קלינגר שללא ספק מסכמים את הפוסט הוא: "הדרך היחידה להיות דמות אנונימית היא להיות דמות שמנותקת ורק כותבת (ולא משפיעה). האינטרנט גורר אקטיביזם וגורר את אותה השפעה."

דנה פאר, כתבת המגזין "חיים ברשת" מביאה את הצד המשפטי מאחורי הסיפור מפיו של עו"ד אמיר טיטונוביץ – לדבריו ניתן להתרשם כי אפשר לסווג את הפוסט של ד' (בשם זה החליטה ה-"חושפת את הרווק" להזדהות בפני הקוראים בכתבה של פאר) כנופל תחת סעיף 428 ל[[חוק העונשין]] (סחיטה באיומים). בנוסף מעריך טיטונוביץ כי גם אילו התמונה הייתה מתפרסמת ללא איומים – היה הדבר נופל תחת 2(8) ל[[חוק הגנת הפרטיות]]. בעקבות הפרשנות המשפטית החליטה "החושפת" לרדת מן העניין.

למרות שלא עמדה במילתה, נראה שלפחות באופן חלקי מטרתה הושגה. בעקבות אור הזרקורים הביקורתיים שהופנה כלפי הרווק הוא הסכים לספר בפוסט משלו על השיטה שלפיה הבלוג עובד (למשל העובדה כי לטענתו מדובר במספר אנשים שכותבים בשם "הרווק") וטען כי בין כה וכה הבלוג עתיד להסגר עד הקיץ.

כדי שיכירו את שמך בישראל, מומלץ לבחור את ההורים הנכונים, לשרת ביחידה הנכונה בצבא או ליצור סביבך פרובוקציות. [[אליזרין וויסברג]], הידועה יותר תחת הכינוי "זרובבלה" מיישמת בהצלחה יתרה את האופציה השלישית. התוצאה – זרובבלה היא ללא כל ספק הבלוגרית הישראלית הכי מוכרת, ולא רק בקרב הבלוגרים.

המיזם האחרון שאליזרין נוטלת בו חלק הוא קמפיין פרסומי של חברת פילפל ומשרד הפרסום TBWADigital. במהלך הקמפיין משתנה עיצוב הבלוג של זרובבלה ובמשך 5 ימים מתפרסמות תמונותיה לבושה בבגדי הים מהקולקציה החדשה של פילפל. דרך אגב, עיצוב התפאורה ובחירת המקומות לצילום התמונות הם באחריותה המלאה של אליזרין.

מלבד העובדה שהקמפיין החושפני מוצג כולו בבלוג האישי של אליזרין, אנחנו חוזים בקפמיין הראשון מסוגו בארץ – בלוגר מפורסם המשנה את עיצוב הבלוג שלו ומפרסם סדרה שלמה של פוסטים במטרה לתמוך בקפמיין פרסומי. אגב, בשונה מקמפיינים ויראליים שניסו להפעיל דרך הבלוגים בישרא-בלוג (ביסלי דק ופסיכומטרי), קמפיין זה מוצג לקוראים מטעם הבלוגרית בתור ערך מוסף לפוסטים שלה ואינו מופץ בתגובות סרק ופוסטים ריקים עם קישור למושא הפרסום.

עם זאת כלל לא בטוח שמדובר בתחילתה של תופעה גורפת. אם נקרא את תקנון השימוש של ישרא-בלוג, נגלה כי פעילות זו של זרובבלה חורגת מן התקנון הנ"ל: "בהרשמה לשירותים אתה מאשר את הסכמתך לתנאי השימוש הכלליים בנענע [...] תנאי השימוש הכלליים בנענע מגדירים, בין השאר, את המגבלות החלות על פרסום תכנים בשירותים ובאמצעותם ואוסרים עליך לפרסם תכנים אלה: פרסומות ומידע מסחרי מכל מין וסוג".
מצד שני, אליזרין מועסקת בין היתר ככתבת של ג'נענע. אפשר שכללי התקנון לא בהכרח חלים על עובדי נענע, להבדיל מפשוטי הבלוגוספירה. מה גם שלדעתי הפיכת הבלוג לשדה פרסומי פוגעת בסופו של דבר בבלוגר עצמו שכן מהווה הדבר פגיעה באמון שרוחשים לו הקוראים הקבועים שלו.

נכון לעכשיו נראה שאני נותר בודד בדעתי זאת, ואפילו בלוגרים שאני מכיר אישית כותבים על מוכנותם להשתתף בקפמיין מעין זה. אפילו ליה הפתיעה אותי עם הפוסט האחרון שלה כאשר כתבה: "אשמח לפרסם את לואלה ברטלי בבלוגי תמורת בגדים חינם! אשמח להצטלם בכל בגד שתתנו לי כשאני אוכלת ירקות שורש, תפוחי עץ וילדים קטנים!"

בהמשך השבוע אנחנו צפויים לעוד פוסטים ועוד תמונות בחסות זרובבלה ופילפל. פוסטים שיותר מכל מראים שאם אתה כותב טוב ומעניין – משתלם לך להמשיך לכתוב, קל וחומר אם אתה משלב בכתיבה שלך פרובוקציות.