צידה לדרך

כיום, כשאפשר להשיג זיכרונות ניידים בחיבור USB במחיר של פחות מחמישים ש"ח, היוקרה של דיסק-קשיח נייד נשחקה כמעט לאפס. למה לי לבזבז מאות שקלים על מתקן כבד ומגושם כשאפשר למצוא מתקן בגודל מחזיק מפתחות, והרבה יותר זול? אכן, זוהי נקודה מעניינת. האם בימינו לדיסק קשיח נייד יש זכות-קיום? אם כן, מי בדיוק צריך דבר כזה?

האם הדיסקים הניידים הם באמת כולם אותו דבר? כמובן שלא. התחום מתחלק לשתי טכנולוגיות. התקני זיכרון נייד, המכונים בשפה המקצועית USB Flash Drive, או בקיצור UFD, מכילים בתוכם זיכרון מסוג פלאש, בזמן שדיסק קשיח נייד, שאותו מכנים לפעמים גם "דיסק קשיח חיצוני", מכיל בתוכו ממש דיסק קשיח אמיתי, דומה לזה שיש במחשב האישי שלכם. דיסק קשיח "אמיתי" מכיל בתוכו סדרת פלטות מגנטיות שעליהם מאוחסן המידע, בזמן שזיכרון פלאש הוא שבב המדמה את פעולתו של דיסק קשיח. החיסרון של דיסק קשיח הוא בהיותו אביזר מכאני ומורכב מאוד, וזה הופך אותו לרגיש. מספיקה מכה לא חזקה בשביל לשלוח אותו ישירות לגן עדן. זיכרון פלאש, לעומת זאת, הוא עמיד ביותר, ויש אפילו התקני UFD שמסוגלים לעמוד במגוון עינויים, החל מנפילות קשות ועד אמבטיה בקפה חם. היתרון שמציעים דיסקים קשיחים הוא בנפח. למרות הירידה הדרסטית במחירי זיכרון פלאש, הוא עדיין יקר פי 30, בממוצע, מהמחיר של דיסק קשיח, ולכן דיסק נותן תמורה טובה יותר למחיר.

הבדלים נוספים בין זיכרון פלאש לדיסק קשיח הם הגודל המקסימלי, והגמישות בחיבור. זיכרון פלאש מגיע לגודל מקסימלי של 16 גיגה כיום (אם כי יחידות של 32 גיגה נמצאות ממש מעבר לפינה), אך למי שצריך נפח גדול כדי לגבות מחשב שלם, למשל, או כמה מחשבים בארגון, יצטרך משהו יותר גדול. דיסק קשיח נייד מגיע לגדלים של 500 גיגה, וזה מאפשר גמישות גבוהה. מלבד זאת, דיסקים קשיחים ניידים מגיעים גם עם חיבור מסוג Firewire שאינו זמין בהתקני זיכרון פלאש. חיבור זה הוא מהיר יותר מחיבור USB ומועדף על גרפיקאים ועורכי סרטים, העובדים הרבה עם מחשבי מקינטוש. אגב, זיכרון פלאש הוא, כעקרון, יותר מהיר מדיסק קשיח, כאשר המדידה היא "נטו" – שלא דרך חיבור ה – USB או Firewire המשמשים כצוואר בקבוק בזרם המידע בין הדיסק לבין המחשב. מסיבה זו, מחשבים ניידים חדישים מגיעים עם זיכרון פלאש מובנה במקום או בתוספת לדיסק הקשיח. הביצועים המהירים של זיכרון פלאש מסוגלים לשפר את ביצועי המחשב כולו.

שיקולי תמורה למחיר הם קצת מופרכים עבור רוב הצרכנים, כמובן, ובל נשכח את היתרונות האחרים של זיכרון פלאש (גודל פיזי, עמידות), אך בסופו של דבר אין פיתרון שהוא מתאים לכולם. מי שצריך רק לקחת כמה מסמכים איתו לעבודה ובחזרה, או לגבות את תיקיית המסמכים שלו בבית, יאהב יותר זיכרון פלאש, מן הסתם. מי שצריך להסתובב עם הרבה מאוד מידע או לגבות מחשבים עמוסים לא יוכל להסתדר גם עם זיכרון הפלאש הגדול ביותר. מי שזיכרון פלאש מתאים לו, יעדיף אולי לקחת פיתרון מקורי אף יותר – לקנות כרטיסי זיכרון כמו של מצלמה דיגיטלית, ולשים מתקן-קורא בכל צד של המסלול. כך, במקום לשאת את הכונן, יוכל לשאת כרטיסוני זיכרון, שהם גם יותר קלים וגם יותר זולים. רעיון נוסף בתחום הוא לקנות רק "מארז" חיצוני לדיסק קשיח, ללא הדיסק עצמו. מארז כזה לדיסק סטנדרטי של מחשב שולחני עולה כ – 120 ש"ח בלבד, ואפשר לדחוף לתוכו כמעט כל דיסק. אם יש לכם בבית, למשל, דיסק קשיח שחולץ מהמחשב בזמן השדרוג האחרון, יכול להיות שהפתרון האידיאלי יהיה להשיא אותו לכזה מארז זול, וכך לקבל פיתרון בנפח גבוה, אך בהוצאה קטנה. יש גם מארזים שמיועדים לדיסקים-קשיחים מוקטנים, כמו אלה שיש במחשבים ניידים. מארזים כאלה אפילו זולים יותר (בסביבות 70 ש"ח) וקלים מאוד לנשיאה, אך הדיסק הקשיח עצמו הוא נדיר יותר ובנפח קטן, יחסית.

בין אם בחרתם זיכרון פלאש או דיסק קשיח, חשוב לזכור ששום דבר לא חי לנצח. גם אם תשמרו על הדיסק מכל משמר והוא לא יחטוף מכה לעולם, בוקר אחד הוא ישבוק חיים. קיימים דיסקים ששורדים גם 15 שנה, אבל רוב הדיסקים מחזיקים מעמד בין 3 ל - 6 שנים ולא יותר. גם זיכרון פלאש הוא לא שוורצנגר. רובם יחזיקו מעמד בנפילות רגילות, אבל חשמל סטטי עלול לגמור אותם באלפית שנייה. אם, למשל, יצאתם מהאוטו עם צרור המפתחות ביד, אז מכת החשמל שרובנו רגילים לחטוף מדי פעם מהאוטו עלולה להיות סוף הדרך בשביל הדיסק-און-קי שלכם.