בלוגים שמוגים

אף על פי שמרבית התכנים שמובאים השבוע ב-"בלוגים שמוגים" מקורם בבלוגוספירה הישראלית, הפעם יעסוק הטור דווקא בחלק השני של שמו – בשמוגים. מרבית הטור כאמור מוקדשת להצעת החוק המתהווה להגבלת גישה לאתרי אינטרנט למבוגרים – לתגובות ולדעות שניתן היה למצוא באינטרנט הישראלית.

לפני שבוע נידונה בוועדת הכלכלה של הכנסת הצעת החוק של חבר הכנסת [[אמנון כהן]] ממפלגת ש"ס. הצעת החוק זו נהגתה במקור על-ידי חבר הכנסת לשעבר [[יחיאל חזן]] ממפלגת הליכוד ועל-ידי חבר הכנסת [[יצחק וקנין]] ממפלגת ש"ס. ההצעה שופרה ע"י כהן והועלתה לדיון בכנסת. אלה שעוד לא יצא להם לשמוע על הצעת החוק הזאת – מדובר בניסיון להעביר חוק שיגביל את גישתם של קטינים לתכנים המיועדים לצפיה ע"י מבוגרים. המטרה הסופית של הצעת החוק המדוברת הינה מטרה מבורכת – היא קוראת להלחם בגישה הקלה והחופשית של ילדים לתכנים הכוללים פורנוגרפיה, אלימות והימורים.

השאלה המתבקשת בסוגיה הנדונה היא – אם הצעת החוק הזאת כה חשובה וכה מבורכת, מדוע קמו לה מתנגדים רבים ששופכים אלפי מילים אל תוך המרשתת בבואם לבטא את סלידתם מן החוק.

בדברי ההסבר להצעת החוק כתוב כי "כיום פרוץ התחום באינטרנט, כך שקטינים נחשפים לאתרים העלולים להזיק להם ולחינוכם ולספק להם תמונת מציאות מעוותת ומזיקה". שחר שמש לא מרוצה בעליל מכך שבהצעת חוק זו, נותנת לעצמה המדינה זכות מוסרית להכתיב לו כיצד עליו (בתור הורה) לחנך את ילדיו. באופן שבו החוק מנוסח, נראה כי המדינה לא סומכת על ההורים שיתנו חינוך הולם לילדיהם ושואפת להלאים את האחריות הזאת – לשלוט עליו באופן מרוכז ולהחזיק את הילדים בכלא של בטחון ואיסורים. לדבריו של שמש מצב כזה מותיר את הקטין בהגיעו לבגרות ללא כלים להתמודד עם תכנים שהוא לא נחשף אליהם במשך 18 שנים של הגנה מירבית.

שרון גפן, גם היא בלוגרית, ניסתה להסביר לאמא שלה מדוע הצעת החוק הזאת לכל הפחות מבישה (וזה מבלי להכנס לעניינים טכניים ופארנויות על חופש הביטוי). גפן שואלת האם מתאים לנו שעל-מנת לקבל את מלוא חווית השימוש באינטרנט – נצטרך כולנו להיות רשומים "במאגר של סוטים" ובטוח שיום אחד יקום מישהו שינצל זאת לתועלתו.

עידו קינן כותב בבלוגו כי במסגרת המאבק החליט מוסף מעריב אונליין לפרסם קומיקס המבוסס על מסטיק באזוקה שנקרא "צנזורה ג'ו וחבורתו". הקומיקס מציג באופן סאטירי את העלול לקרות במידה והחוק אכן יעבור ויכנס לתוקפו.

עצם העובדה שהחוק הועלה באוב ע"י מפלגה חרדית גרם לרבים להפנות אצבע מאשימה כלפי הציבור הדתי. הועלו האשמות רבות בכפיה דתית והדימיון שלנו לאיראן (ולא רק בגלל סינון התכנים באינטרנט). לפי איך שהדברים התחילו להתגלגל – נראה היה שכל מאמץ המאבק הולך להפוך לבדיחה אחת גדולה שמתנגדי הדת והדתיים יתפסו עליה טרמפ.

[[דורה קישינבסקי]], כתבת מדור הרשת של NRG מעריב, מנסה להחזיר אותנו לפוקוס בפוסט שעלה בבלוגו של עידו קינן. אני לא חושב שהייתי יכול לנסח את זה בצורה טובה יותר, ולכן אביא את דבריה כפי שהן:

"לא באנו כדי לצחוק על הילדים הלא-מקובלים של הכיתה שלובשים שמלות ומאמינים באלוהים. באנו כדי לעמוד על הזכויות שלנו ולהסביר למה נסיון הצנזורה הזה מוטעה ועיוור. הדוסופוביה שמתגנבת לחלק גדול מהטיעונים לא מוסיפה לנו כבוד, לא עוזרת לנו להישמע כמו הצד הרציונלי של הוויכוח ופשוט לא לעניין באופן כללי"

עם התחלת המהומה סביב הצעת החוק של אמנון כהן, הועלו שתי נקודות חשובות במטרה להביא להשפעה מירבית על דעת הקהל ולהסב אותה כנגד החוק.

נקודה ראשונה הייתה על הקמת אתר שירכז את כל הפרסומים הקשורים למאבק במטרה להקל על הקורא המזדמן בקבלת התמונה המלאה על החוק והשלכותיו השליליות. אתר זה הוקם ע"י [[חנן כהן]] ונכון לעכשיו מכיל קישורים לשלל מקורות הדנים ועוסקים בסוגיה – מן העלעול באתר ניתן לראות כי ההתייחסות לחוק לא מסתיימת בתוך הבלוגוספירה אלא משתרעת גם לתוך העיתונות הממוסדת באתרים הגדולים.

נקודה נוספת בדרך להגברת המודעות מתבטאת בהעברת המאבק למדיומים שזמינים לא רק לקבוצה קטנה של בלוגרים ועורכים המכירים אחד את השני בפנים. הראשון שעלה לשידור טלויזיוני ודיבר כנגד הצעת החוק היה [[גדי שמשון]] שהוזמן להשתתף בתוכנית הבוקר של ערוץ 10. שמשון דיבר בעיקר וכמה ימים מאוחר יותר הופיע יהונתן קלינגר בפני הצופים של הערוץ הראשון וניסה להסביר מדוע החוק לא אפשרי לאכיפה מבחינה טכנולוגית ועל הסכנות הגלומות בניסיונות ליישמו.

פרשנות משפטית מעניינת נוספת על החוק ניתן לקרוא בבלוג של משה הלוי, הידוע יותר תחת הכינוי "[[הלמו]]". הלמו כותב בבלוג שלו בשם "דואר חשמלי פלוס" כי בפועל, החוק לחסימת הפורנו מיותר – החוק בעצם כבר קיים כבר משנת 1997 שבה התקבל תיקון נוסף לחוק העונשין הישראלי. הצעת החוק הוגשה במטרה להכליל את המושג "יציר מחשב" בהגדרת המושג "פרסום" – וזאת במטרה שפרסום במסגרת רשת האינטרנט יהיה מוגדר בחוק.

אם תשאלו אותי, לא רק שהחוק הזה חסר כל סיכוי לעבור (מבחינה טכנולוגית, מבחינה משפטית-חוקתית וכמובן מבחינה הגיונית), אלא דווקא עצם העלאת המודעות אליו תשפיע אולי על החקיקה העתידית בתחום האינטרנט וחופש הביטוי במדינת ישראל.